רקע
מקום ומועד המצאת הרקטות אינו ברור לגמרי. חלק מהספק נובע מכך שהמילה הסינית ל"חץ" בוער אומצה בהמשך עבור רקטה. הערכה היא שחיצי האש פעלו לפי עקרון המנוע הרקטי. לא ניתן לדעת בוודאות מאימתי היו רקטות בסין, אך ישנן עדויות לשימוש ברקטות כבר מהמאה ה-13. עדויות מאוחרות יותר נמצאו בהודו ובהמשך לכך גם אומצה הטכנולוגיה גם בקוריאה ואירופה.
עקרון המנוע הרקטי – המנוע הרקטי מייצר גזים בלחץ גבוה באמצעות שרפה. פתח היציאה לגזים נמצא בחלק האחורי של המנוע הרקטי – כך שרקטה נדחפת קדימה בעת פעולת המנוע. ניתן להסביר את פעולת המנוע הרקטי על בסיס חוק שימור התנע, או על בסיס החוק השלישי של ניוטון.
רקטות בהודו
הודו המשיכה להוביל את חזית הפיתוח הרקטי לאורך חצי האלף הבא. הפיתוחים שיפרו בהתמדה את טווח הרקטות ואת קטלניותן, ובשלהי המאה ה-18 הגיע הטווח לשני קילומטר – הנשק בעל הטווח הגדול ביותר בעת ההיא – ומשקלן לשני קילוגרם.
השליט ההודי טיפּוּ סאהיבּ ניסה ללא הצלחה לנצל את יתרון הטווח של הרקטות למיגור הפלישה הבריטית. הרקטות גרמו אמנם לאבדות רבות בקרב הבריטים, אך חוסר הדיוק שלהן מנע למעשה שליטה טקטית בריכוז האש, והאבדות התפזרו על פני חזיתות רחבות, ועל כן האבדות לא תורגמו לבלימת אף לא אחת מהחזיתות. הקרב המכריע, עבור היסטוריית הרקטות, היה הקרב על העיר סְרירָנְגָפָּטְנָה. בקרב זה זכו הבריטים בשלל של כ-10,000 רקטות. יזם בשם ויליאם קוֹנְגְריב שנפצע בקרב לקח עמו את שלמדו הבריטים וביסס על הידע והטכנולוגיה ההודית כלי נשק רקטי.
ויליאם קוֹנְגְריב משכלל רקטות הודיות
קונגריב לא עצר בחיקוי הטכנולוגיה ההודית. הוא פיתח תהליך תעשייתי שאיפשר ייצור המוני של רקטות אחידות, גדולות, מדויקות יותר, ויותר מהכפיל את הטווח. בקטלוג מצויר שלו הוצעו 10 גדלים שונים של רקטות, שהגדולה שבהן נשאה ראש נפץ בקוטר כ-200 מילימטר ומשקלה עמד על 50 קילוגרם. על הרקטות הקטנות יותר ניתן היה להרכיב שלושה סוגי ראשי נפץ – ראש מתפוצץ, פצצת תבערה ופצצת תאורה בעלת מצנח.
הנשק החדש זכה עד מהרה ליישום קטלני בשטח. ב-1806 השתמשו הבריטים בהצלחה ברקטות בהתקפה על בולון. שנה לאחר מכן שרפו הרקטות מתוצרת קונגריב את קופנהגן עד עפר.
רקטה ללא רתע
היתרון הגדול של הרקטות במאה ה-18 היה חוסר הרתע. הרתע הגביל כלי שיט קטנים לתותחים קטנים, אך גם את הרקטות הגדולות ביותר היה ניתן לשגר בקלות מסירות. בשל יתרונות אלו השימוש ברקטות התפשט במערב, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הן זכו לסדרת שיפורים. מוט הייצוב הצדדי המסורתי, שנשאר ללא שינוי מהמאה ה-10, הוחלף במוט ייצוב מרכזי. כך שופרה יציבות המסלול של הרקטה, ובנוסף ניתן היה לירות אותה מתוך קנה גלילי שקבע את מסלולה. פותחו טכניקות לדחיסת אבק השריפה שהגדילו את טווח הרקטות ואת משקל הראש הקרבי כמה מונים. יזם אנגלי בשם הייל הגה את רעיון פתחי הפליטה המוטים, שגרמו לסחרור הרקטה סביב צירה ושיפרו עוד יותר את הדיוק – עד לרמה המודרנית של כאחוז אחד מטווח הרקטה (לרקטה ללא מנגנון הנחיה).
מסלול תנועת הרקטה
הן הרקטה והן הפגז נעים במסלולים בליסטיים, אך הרקטה נבדלת מפגז בכך שכוח הדחף פועל עליה במשך זמן-מה גם לאחר שיגורה, וזאת בזכות פעולת המנוע הרקטי. על פגז (קליע), לעומת זאת, פועל כוח רק כאשר הוא נמצא בקנה המשגר שלו (קנה תותח, קנה אקדח, וכדומה) והוא ממשיך לנוע רק בזכות המהירות הראשונית שהוקנתה לו.
בשימוש צבאי משוגרות רקטות ממשגר קרקעי או ממטוס, לעבר מטרה קרקעית. היעדר מנגנון הניווט גורם לכך שמסלול הרקטה נקבע לפי זוויות ההגבהה והצידוד של קנה המשגר בעת השיגור וכן על פי עוצמת המנוע. ישנם גורמים חיצוניים שעלולים אף הם להשפיע על המסלול, כגון מהירות וכיוון הרוח, לחץ אטמוספירי, טמפרטורה, לחות וכיוצא בזה. גורמים אלה מובאים בחשבון כאשר הרקטה משוגרת ממערכות מתקדמות. אולם, היעדר מנגנון ניווט והנחיה גורם לרמת דיוק נמוכה יחסית בפגיעה במטרה, ולכן נעשה שימוש ברקטות בדרך כלל נגד מטרות רבות בפריסה רחבה או מטרה גדולה למדי. דרך נוספת להתגבר על חוסר הדיוק הוא שיגור "מטח" רקטות – שיגור רקטות רבות בבת אחת לעבר המטרה.