באדיבות SOHO (ESA/NASA)
השמש משפיעה על כדור הארץ גם דרך רוח השמש. הפלזמה של הקורונה, שחוממה לכמעט 2 מיליון קלווין (במנגנון שעדיין לא מובן עד הסוף), מתפשטת במהירות לחלל, ורק הכוחות המגנטיים שפועלים על החלקיקים הטעונים מגבילים אותה. לזרם הזה מצטרפים חלקיקים שנזרקים מהשמש בהתלקחויות ובהתפרצויות, וממהרים החוצה דרך החלל הבין-פלנטרי. יחד, התופעות האלה יוצרות את רוח השמש – זרם של גז שחולף על פני כדור הארץ וממשיך הרבה מעבר לפלנטות החיצוניות. ליד כדור הארץ, רוח השמש נעה במהירות של כ-400 קילומטרים לשנייה, ולפעמים 1,000 קילומטרים לשנייה ויותר. הגז עדיין חם מאוד – כ-100,000 קלווין ויותר – אבל הוא דליל כל כך (כמה חלקיקים בכל סנטימטר מעוקב), שהוא אינו מעביר לכדור הארץ כמות חום משמעותית. לפי נתונים של חלליות, רוח השמש מגיעה הרבה מעבר למסלול של נפטון.
השמש עשויה בעיקר ממימן ומהליום, והאטומים חמים מספיק כדי להיות מיוננים מאוד (האלקטרונים שלהם נתלשו מהם). לכן רוח השמש מורכבת מפרוטונים, מאלקטרונים ומגרעיני הליום. מלבד רוח השמש, גם קרינת השמש עצמה מפעילה כוח החוצה על גרגירי אבק קטנים. ההשפעה הזו, שחזקה יותר על גרגירים קטנים, נקראת לחץ קרינה. שני הכוחות האלה דוחפים את הזנבות של שביטים הרחק מהשמש: רוח השמש דוחפת את זנב היונים, ולחץ הקרינה דוחף את זנב האבק.
רוח השמש "מנפחת בועה" של גז דליל וחם, שמשתרעת אל מעבר לפלנטות ולתוך התווך הבין-כוכבי. רוח השמש אינה אחידה, וגם התווך הבין-כוכבי אינו אחיד, ולכן הבועה אינה כדורית. כל האזור שבו השמש משפיעה נקרא הליוספירה. הגבול שבו רוח השמש כבר אינה חזקה מספיק כדי לדחוק את התווך הבין-כוכבי נקרא הליופאוזה. זה היה רגע מרגש כשהחללית וויאג'ר 1 מדדה עלייה פתאומית בצפיפות הפלזמה, בשנת 2012, אחרי 35 שנות מסע ומרחק של כ-18 מיליארד קילומטרים מכדור הארץ. העצם הרחוק ביותר שבני אדם יצרו יצא מההליוספירה אל המרחב הבין-כוכבי, והוא בדרכו אל הכוכבים. (וויאג'ר 1 עדיין לא עזבה את מערכת השמש כולה: ענן אורט של השביטים משתרע הרבה מעבר להליופאוזה). בשנת 2018 חצתה את ההליופאוזה גם וויאג'ר 2.
→ הסעיף הקודם: 11.20 מחזור השמש | הסעיף הבא: 11.22 ההשפעות של השמש על כדור הארץ ←