איך אפשר להסביר את הכוונון העדין של היקום סביב ערכים של גדלים פיזיקליים שמאפשרים ביולוגיה, כשסטייה שנראית קלה מהערכים האלה הייתה הופכת את היקום לעקר? בכנס שנערך ב-1973 לציון 500 שנה להולדתו של ניקולאוס קופרניקוס, טבע האסטרופיזיקאי ברנדון קרטר את המונח "העיקרון האנתרופי", לציון העמדה האנטי-קופרניקנית שלפיה אנחנו כן חיים במצב מיוחס במרחב ובזמן. הוא ניסח לעיקרון צורה חלשה וצורה חזקה. הרעיון קשור לכוונון העדין, אבל הוא שנוי במחלוקת עוד יותר – בין השאר כי הוא נותן לצופים תבוניים תפקיד מרכזי ביקום, ובין השאר כי בספרות המחקר יש לו הגדרות רבות כל כך.
העיקרון האנתרופי החלש אומר שאנחנו יכולים לצפות רק ביקום שתכונותיו מאפשרות לצופים תבוניים להתקיים. אנשים נוטים לשתוק ולמצמץ כשהם שומעים את זה – זה נשמע כמו מובן מאליו או כמו טאוטולוגיה. הצורה החזקה אומרת שליקום (ולפרמטרים הפיזיקליים שהוא תלוי בהם) חייבים להיות ערכים שמאפשרים את היווצרותם וקיומם של צופים תבוניים. המחזאי והסופר מייקל פריין ניסח זאת כך בספרו "המגע האנושי" (The Human Touch): "זה הפרדוקס הפשוט. היקום עתיק מאוד וגדול מאוד. המין האנושי, לעומתו, הוא רק הפרעה זעירה בפינה קטנה אחת שלו – והפרעה חדשה מאוד. ובכל זאת, היקום גדול מאוד ועתיק מאוד רק משום שאנחנו כאן כדי לומר שהוא כזה… ועם זאת, כמובן, כולנו יודעים היטב שהוא מה שהוא, בין שאנחנו כאן ובין שלא".
יש גם גרסאות קיצוניות או נועזות יותר. צורה "משתתפת" של העיקרון נשענת על הרעיון של הפיזיקאי ג'ון וילר, שלפיו אפקטים קוונטיים יוצרים קשר עמוק בין הצופים לבין המרחב הגדול שמכיל אותם. למעשה, הצופים יוצרים את היקום. הספר "העיקרון האנתרופי הקוסמולוגי" של ג'ון בארו ופרנק טיפלר מסתיים בהפלגה דמיונית אל "נקודת אומגה", שבה המורכבות והתבונה מתפתחות עד הקצה: "החיים ישיגו שליטה בכל החומר והכוחות, לא רק ביקום אחד אלא בכל היקומים שקיומם אפשרי מבחינה לוגית; החיים יתפשטו לכל האזורים המרחביים בכל היקומים שיכולים להתקיים מבחינה לוגית, ויאגרו כמות אינסופית של מידע, כולל כל פיסות הידע שאפשר מבחינה לוגית לדעת. וזהו הסוף".
כשבלון של רעיון גדל ונמתח עד כדי כך, יש מי ששמח לנקב אותו. הצורה החזקה של העיקרון מזמינה ביקורת יותר מכול, כי יש בה ניחוח של טלאולוגיה – הרעיון שיש ליקום תכלית. תומכי הבריאתנות ו"התכנון התבוני" אימצו את העיקרון האנתרופי החזק, בטיעונים שאינם שונים בהרבה מאלה שכתב לייבניץ לפני שלוש מאות שנה: "ומכיוון שיש אינסוף יקומים אפשריים ברעיונות האל, ורק אחד מהם יכול להתקיים, חייב להיות טעם מספיק לבחירת האל, שמכריע אותו לטובת אחד ולא אחר".
ביקורת נוספת באה מהלוגיקה. כמו שאין להתפלא שליקום יש תנאים שמתיישבים עם קיומנו, אין להתפלא שאין לו תנאים שאינם מתיישבים עם קיומנו – אף שתנאים כאלה אולי אינם מפרים תיאוריות פיזיקליות מסוימות. נראה שהעיקרון האנתרופי הופך את הסיבה והתוצאה. סטיבן ג'יי גולד השווה את הטענה שהיקום מכוונן לטובת סוג החיים שלנו לטענה שנקניקיות נעשו ארוכות וצרות כדי שייכנסו ללחמניות של נקניקיות, או שספינות הומצאו כדי לשכן את הצדפות שנצמדות אליהן. ויש גם את התפקיד המרכזי שניתן לצופים תבוניים. מה מיוחד כל כך בצופים תבוניים, ולמה אנחנו צריכים להיות התבנית שלהם? אין תיאוריה כללית של הביולוגיה, ובוודאי אין תיאוריה של הדרכים להתפתחות תבונה, שמחייבת תפקיד הכרחי לפחמן או לכוכבים ארוכי חיים. אם חיים יכולים להתקיים בטווח רחב יותר של פרמטרים פיזיקליים ממה שאנחנו מדמיינים על סמך הדוגמה היחידה שלנו, ייתכן שהכוונון העדין אינו חמור כפי שאנחנו חושבים.
→ הסעיף הקודם: 17.27 כוונון עדין בקוסמולוגיה | הסעיף הבא: 17.29 תורת המיתרים והקוסמולוגיה ←