לאורך כל חייה של גלקסיה ספירלית, כיסים של גז – עננים מולקולריים – קורסים בזה אחר זה ונעשים ל"כורים" סואנים של היווצרות כוכבים. רוב הכוכבים נוצרים בזרועות הספירליות עצמן, שבהן ענני הגז נלחצים ונדחסים בגלי הלם. עם הזמן, כשהיווצרות הכוכבים "אוכלת" את כל הגז והאבק, נשאר צביר של כוכבים. כדי להבדיל אותם מהצבירים הכדוריים שבהילה הגלקטית, צבירים של כוכבים צעירים נקראים צבירים פתוחים. השם מתאר גם את הצורה של רבים מהם – פיזור רחב של כוכבים, בלי הריכוז המרכזי הכדורי של הצבירים הכדוריים. עם הזמן, הסיבוב הדיפרנציאלי של הגלקסיה (האזורים הפנימיים שלה משלימים הקפה מהר יותר מהחיצוניים) קורע את הצבירים הפתוחים. רוב הצבירים הפתוחים מתפרקים לכוכבים בודדים תוך כמה מאות מיליוני שנים בלבד, בגלל הכוחות הדינמיים שפועלים עליהם. המהירויות של הכוכבים הבודדים מרחיקות אותם ממקום הולדתם, וכשהם מתפזרים, הם כבר אינם מאירים את שאריות הגז שנותרו מהיווצרותם. לעומת רוב זמני החיים הקוסמיים, הצבירים הפתוחים קצרי ימים, אבל בחייהם הקצרים הם בולטים בשמים כאבני חן – יעד אהוב על אסטרונומים חובבים עם טלסקופים בחצר הבית.
באדיבות NASA
יש צבירים, כמו כימה (הפליאדות, "שבע האחיות"), שקל לזהות בעין בלתי מזוינת; אחרים רחוקים כל כך שצריך טלסקופים גדולים כדי לגלות אותם. ויש צבירים קרובים כל כך, שהם מכסים חלק גדול מהשמים שלנו, וזוהו רק בשנים האחרונות. לצבירים הייתה חשיבות רבה, כי הם חשפו את הצורה, הגודל והגיל של המערך העצום של כוכבים שבו אנחנו חיים.
המחקר של צבירים פתוחים חדש יחסית. ב-1930 כתב האסטרונום הרלו שאפלי מהרווארד שהבעיות שלהם "שזורות בשאלות החשובות ביותר של ארגון הכוכבים ושל התפתחות הגלקסיה". ובאותה עת ציין שאפלי שהמחקר המדעי שלהם בקושי התחיל: עד שנות ה-20 של המאה ה-20 איש לא ידע איך למדוד את המרחקים אליהם או למפות את פיזורם בחלל.
באדיבות NASA
צבירים פתוחים הם קבוצות כוכבים מלוכדות במידה בינונית, בעלות צורה לא סדירה. בדרך כלל יש בהם 100 עד 1,000 כוכבים, והקוטר שלהם כ-4 עד 20 פרסק. הדוגמה הקרובה ביותר היא קבוצת הכוכבים הנעים של הדובה הגדולה: הליבה שלה נמצאת במרחק של כ-25 פרסק בלבד, לכיוון קבוצת הכוכבים הדובה הגדולה, ורבים מכוכבי העגלה הגדולה שייכים לה. השמש נמצאת בתוך האזור שבו מפוזרים חברי הקבוצה, אבל אינה חברה בה – היא מבוגרת ממנה בהרבה. הצבירים המוכרים ביותר, ענבר (ההיאדות) וכימה (הפליאדות), נמצאים במרחק 12 מעלות זה מזה בשמי ערבי החורף, במרחקים של כ-47 וכ-136 פרסק, בהתאמה. רוב הצבירים הפתוחים מרוכזים לאורך הפס של שביל החלב – סימן שהם נמצאים במבנה שטוח, מישורי. עד לפני כמה עשורים היו ידועים כ-1,000 צבירים פתוחים; בעזרת טלסקופ החלל גאיה ידועים היום אלפים רבים.
באדיבות NASA
אגודות כוכבים (stellar associations) הן קרובות משפחה של הצבירים הפתוחים. בדרך כלל יש בהן פחות כוכבים, אבל הן גדולות יותר והמבנה שלהן רופף יותר. בחלק מהאגודות הגדולות יש צביר פתוח. באגודה יש 10 עד כמה מאות כוכבים, והקוטר שלה כ-10 עד 100 פרסק. יש בהן הרבה כוכבים צעירים מאוד, כמו כוכבים מסוג O ו-B (ששורפים את הדלק שלהם מהר מכדי לחיות זמן רב) או כוכבי T שור (שמתפתחים לקראת הסדרה הראשית מהר מכדי להישאר כאלה זמן רב). קוטלגו כמה מאות אגודות. האגודות הקטנות ביותר עוברות בהדרגה לקבוצות קטנות שדומות למערכות מרובות, כמו הטרפז שבערפילית אוריון, שאולי מהווה חוליה מקשרת בין מערכות מרובות לצבירים קטנים. כמו הצבירים הפתוחים, גם האגודות קשורות לאזורים שבהם נוצרו כוכבים לאחרונה, והן קצרות ימים.
→ הסעיף הקודם: 14.16 קבוצות של כוכבים | הסעיף הבא: 14.18 צבירים כדוריים ←