באדיבות NASA
בעת העתיקה, לפני שהמדע הסביר את התופעה, ראו בני האדם בשביטים אותות רעים. ההופעה המסתורית של אורח בשמי הלילה הפחידה לא פחות מהחשכה הפתאומית של ליקוי חמה. למשל, השביט האלי תועד לאורך ההיסטוריה, וקושר לאירועים קשים. על הופעתו בשנת 66 לספירה נאמר שבישרה את חורבן ירושלים. חמש הקפות אחר כך, ב-451, נאמר שסימנה את תבוסתו של אטילה ההוני. ב-1066 "ליווה" השביט את הכיבוש הנורמני של אנגליה. ב-1456 הופיע שביט בזמן שהטורקים, שכבשו את קונסטנטינופול שלוש שנים קודם לכן, איימו לפלוש לאירופה. לפי סיפור מאוחר (שכנראה אינו מדויק), האפיפיור קליקסטוס השלישי התפלל להצלה "מהשטן, מהטורקי ומהשביט".
באדיבות ויקיפדיה
באדיבות ויקיפדיה
את האמונות הטפלות האלה הפריך לבסוף האסטרונום האנגלי אדמונד האלי. האלי חקר לעומק את מסלולי הפלנטות, והיה לו תפקיד מפתח בהולדת תורת הכבידה של ניוטון. יום אחד, ב-1684, ישב האלי לארוחה בבית מרזח בלונדון עם שני מדענים אחרים. הוא היה משוכנע שאפשר להסביר את המסלולים האליפטיים של קפלר בכוח כבידה שנחלש ביחס הפוך לריבוע המרחק מהשמש. השלושה התערבו מי מהם יצליח להוכיח זאת – וכולם נכשלו. האלי נסע אז לניוטון בקיימברידג' והציג לו את אותה שאלה, וגילה שניוטון כבר הוכיח את הטענה. הוא הפציר בניוטון לפרסם את ההוכחה, ומאז היה האלי הכוח שלא הרפה, ודחף את ניוטון להשלים את ה"פרינקיפיה" – אולי הספר המדעי החשוב ביותר שנכתב אי פעם. האלי אף מימן את ההדפסה מכיסו, ושלח עותקים למדענים ולפילוסופים המובילים באירופה.
ב-1704 עבד האלי עם חוק הכבידה של ניוטון ועם שיטות חדשות לחישוב מסלולים. הוא גילה ששביטים נעים במסלולים אליפטיים ארוכים סביב השמש, ושיש שביטים שחוזרים ומופיעים שוב ושוב. כשחישב את המסלולים של 24 שביטים מתועדים היטב, מצא האלי שלמה שנחשב לארבעה שביטים שונים (שנראו ב-1456, ב-1531, ב-1607 וב-1682) יש אותו מסלול, והם הופיעו בהפרשים של כ-75 שנה. האלי הסיק, ובצדק, שאלה הופעות של שביט אחד. הוא אף הראה שהסטיות הקטנות בזמני ההופעה נגרמו מהכבידה של הפלנטות האחרות, ובעיקר של צדק. האלי חזה שהשביט יחזור בסוף 1758 – והשביט אכן הופיע בליל חג המולד של אותה שנה. האלי עצמו לא זכה לראות זאת: הוא מת ב-1742.
התגלית ששביטים הם מבקרים קבועים, שנעים במסלולים אליפטיים רגילים ותנועתם צפויה, עזרה לגרש את האמונה הטפלה ששביטים מבשרים רעות. האלי הראה שחוק הכבידה של ניוטון חל על המסלול המוארך של שביט בדיוק כמו על המסלול הכמעט מעגלי של פלנטה, וכך הרחיב את השימוש בחוק הפיזיקלי הפשוט הזה. זו גם דוגמה קלאסית לדרך שבה פועל המדע: לפני האלי נחשבו השביטים למבקרים אקראיים ומסתוריים. האלי קישר ארבעה אירועים נפרדים לגוף אחד, וכך חשף דפוס בטבע. אחר כך הוא תיאר את הדפוס מתמטית – המסלול האליפטי של השביט – וחזה בהצלחה את ההופעה הבאה. בעיני אנשים רבים במאה ה-18, זה ביסס את הרעיון שהטבע מובן וצפוי. עוד קודם לכן קרה דבר דומה עם ליקויי חמה, שהפכו מ"אות לזעם האלים" לתופעות שחוזרות ואפשר לחזות אותן.
מאז ימי האלי, השביטים הבהירים ביותר נקראים על שם מגליהם. שביטים רבים אינם נראים בעין, ולכן כל שביט מקבל גם שם מדעי של אותיות ומספרים. הטלסקופים ושיטות החישוב התקדמו מאוד מאז ימי האלי, וכבר אין צורך לחכות שהשביט יחזור כדי לזהות אותו: את המסלולים של רוב השביטים מחשבים בתוך שבועות ספורים מגילוים. השביט האלי חזר לכותרות ב-1910, כשכדור הארץ עבר דרך הזנב שלו. ב-1986 הוא היה חלש יותר, כי לא חלף קרוב כל כך לכדור הארץ, והוא יחזור רק ב-2061. מבקרים חדשים יותר בשמי הלילה היו השביטים הייל-בופ והיאקוטאקה, שניים מהשביטים הבהירים ביותר בחצי המאה האחרונה, שנראו באמצע שנות ה-90. השביט מקנוט היה בהיר עוד יותר, בינואר 2007, אבל נראה בעיקר בחצי הכדור הדרומי. ובשנים האחרונות נראו בעין גם השביטים ניאוווייז (2020) וצוצ'ינשאן-אטלס (2024).
→ הסעיף הקודם: 8.2 שביטים | הסעיף הבא: 8.4 מבנה גרעין השביט ←