השביטים הם המרהיבים ביותר למראה מבין הגופים הקטנים של מערכת השמש. כשהם חולפים קרוב לכדור הארץ, הם נראים כגופים בהירים בחלק גדול מהעולם. בממוצע, פעם בעשור בערך מופיע בשמיים שביט בהיר מספיק כדי שנראה אותו בעין בלתי מזוינת. כששביט חולף במערכת השמש הפנימית, קרוב לכדור הארץ, רואים אותו נע לאט בין הכוכבים מלילה ללילה. (סופרים מתארים לפעמים, בטעות, שביטים ש"חולפים על פני השמיים" כמו כוכבים נופלים. אבל שביטים לא נעים מהר כל כך: הם תלויים כמעט ללא תנועה, כמו רוח רפאים, בין הכוכבים, ורואים שהם זזים רק משעה לשעה או מלילה ללילה). טיכו ברהה הצעיר הראה, לפי התצפיות שלו בשביט של 1577, שהשביט נע בין הפלנטות. התובנה הזו ניפצה את הרעיון היווני העתיק של "ספירות גבישיות" שנושאות את הפלנטות, והכינה את הקרקע למהפכה הקופרניקאית.
באדיבות NASA
לשביט יש כמה חלקים. החלק הבהיר והמעורפל הוא ראש השביט, או ה"קומה" (coma). זנב השביט הוא זוהר חלש יותר, שמשתרע מהראש בכיוון הרחק מהשמש. התקשורת מרבה לדווח על שביטים בהירים, אבל אנשים רבים מתאכזבים כשהם רואים שביט כזה – כי הם מסתכלים עליו מהעיר. אורות העיר מטשטשים את הזוהר העדין של השביט. נסיעה למקום חשוך, הרחק מאורות העיר, יוצרת רושם שונה לגמרי: הזנב של שביט בהיר יכול להשתרע על פני עשרים מעלות או יותר בשמיים, כמו אלומה עדינה ומקושתת של זרקור.
בטלסקופ רואים במרכז ראש השביט נקודת אור בוהקת, דמוית כוכב. גרעין השביט, שבמרכז נקודת האור הזו, הוא החלק המוצק והממשי היחיד של השביט, אבל הוא קטן מכדי שטלסקופים בכדור הארץ יבחינו בו. גרעין שביט טיפוסי הוא עולם זעיר של קרח מלוכלך, בקוטר של קילומטר אחד עד כ-20 קילומטרים בלבד – זעיר לעומת רוב הפלנטות והירחים. החלק הנראה של ראש השביט ושל הזנב עשוי גז ואבק דלילים, שנפלטים מהגרעין. נפחו של הראש הזוהר גדול בדרך כלל מנפחו של צדק, אבל הוא רק ענן דליל מאוד של גז ואבק.
באדיבות NASA
כשגרעין של שביט עובר ממערכת השמש החיצונית הקרה אל מערכת השמש הפנימית, אור השמש מחמם אותו, והקרח המלוכלך שעל פניו הופך ישירות לגז. הגז מתפשט ומתרחק מהגרעין, ונושא איתו גרגרי אבק שניתקו ממנו. ענן הגז והאבק מתפזר ונתקל ברוח השמש הדלילה, שנושבת מהשמש החוצה. קרינת השמש מייננת את מולקולות הגז, ולכן רוח השמש והשדה המגנטי שלה סוחפים אותן הרחק מהשמש. גרגרי האבק כבדים מכדי שרוח השמש תשפיע עליהם באותה מידה; אותם דוחף הלחץ של אור השמש עצמו, והם מתרחקים לאט יותר. (כך גם כשמשחררים ברוח קומץ של חצץ ועפר: העפר הדק נישא ברוח, אבל האבנים הגדולות לא). לכן נוצרים לשביט שני זנבות נפרדים: זנב של גז מיונן, וזנב של חלקיקי אבק.
זנבות של שביטים יכולים להשתרע לאורך עשרות מיליוני קילומטרים, ולפעמים אפילו יותר מיחידה אסטרונומית – יותר מהמרחק בין כדור הארץ לשמש! מכיוון שהשדה המגנטי של השמש ורוח השמש סוחפים אותם, הזנבות נגררים אחרי השביט כשהוא מתקרב לשמש, אבל מקדימים אותו כשהוא מתרחק ממנה – הם תמיד מכוונים הרחק מהשמש. אפשר לדמות אותם לשיער ארוך שמתבדר מאחורי אישה שהולכת נגד הרוח – ומלפניה, כשהיא מסתובבת והולכת עם הרוח. ואכן, המילה הלועזית comet באה מהמילה הלטינית cometa, שמקורה במילה היוונית לשיער. זנב הגז וזנב האבק בדרך כלל מעט נפרדים זה מזה, כי הכוחות שפועלים עליהם שונים בעוצמתם, והמסות של החלקיקים שונות.
→ הסעיף הקודם: 8.1 גופים במרחב הפלנטרי | הסעיף הבא: 8.3 תצפיות מוקדמות בשביטים ←