אף שהמרחקים בין הגלקסיות גדולים בדרך כלל, גלקסיות רבות מתקרבות לשכנותיהן בשלב כלשהו בחייהן הארוכים. כשגלקסיות משפיעות זו על זו, מתנגשות או מתמזגות, מדברים על יחסי גומלין בין גלקסיות. המרחק בין שביל החלב לגלקסיית אנדרומדה הוא רק כ-15 עד 25 פעמים הקוטר שלהן, והן נעות בקבוצת הגלקסיות שלנו במסלולים שעשויים לקרב ביניהן יום אחד. גלקסיות מתנגשות הן מצב יוצא דופן, שבו משיכות הכבידה שהמערכות מפעילות זו על זו יכולות לעורר אינספור תופעות – מעיוותים פשוטים (כמו זנבות גאות) ועד תופעות דרמטיות כמו האצת יצירת הכוכבים ו"הדלקה" של קוואזרים.
כשגלקסיות נעות בחלל, סביר יותר שיחלפו קרוב זו לזו מאשר שיתנגשו חזיתית, אבל גלקסיות אינן חייבות להתנגש של ממש כדי שתכונותיהן ישתנו. לכבידה יש טווח ארוך, ולכן מפגש קרוב יוצר יחסי גומלין של כוחות גאות. כמו שהירח מרים "בליטת גאות" באוקיינוסים של כדור הארץ, כך גלקסיה שכנה קרובה יכולה לעוות את צורתה של גלקסיה. כוכבים וגז נמשכים החוצה משני צדיה, והסיבוב מטיח את החומר החוצה בקשתות מעוקלות וחינניות. דוגמה לכך היא זרם מגלן, קשת של גז שנוצרה במפגש בין שביל החלב לענני מגלן (ובין העננים עצמם). העדויות ליחסי גומלין של כוחות גאות אינן נשמרות לנצח: בתוך כמה מאות מיליוני שנים (כמה אחוזים מגיל היקום) הכוכבים שהוטחו החוצה מתרחקים, או נופלים בחזרה אל הגוף העיקרי של הגלקסיה שממנה באו. לשליש עד מחצית מכל הגלקסיות היו יחסי גומלין של כוחות גאות מאז שנוצרו.
באדיבות NASA/ESA
יחסי גומלין כבידתיים יכולים לעוות גלקסיות, ולגרום למבנים שלהן להתפרק ולהתארגן מחדש במבנה חדש. בזמן שזה קורה, הגז עשוי להתחכך ולהתנגש, אבל הכוכבים רחוקים כל כך זה מזה, שהם כמעט אף פעם אינם מתנגשים. אפשר לדמיין זאת כשני חופנים של חול שזורקים זה לעבר זה משני צדי החדר: ענני גרגירי החול המעופפים דלילים כל כך, שבדרך כלל כל הגרגירים חולפים זה על פני זה וממשיכים לחצות את החדר. כך גם הכוכבים בגלקסיות שעוברות זו דרך זו.
רוב הגלקסיות עוברות רק מגעים חולפים לפני שהן נופלות, בכוח הכבידה, לערימה אחת מתנגשת, אבל מדי פעם מתרחשות גם התנגשויות חזיתיות. במיזוג של שתי גלקסיות כמעט שוות בגודלן, ענני גז מתנגשים ונדחסים. הם נעשים חמים וצפופים יותר, ולכן הסיכוי ליצירת כוכבים גדל מאוד. יצירת הכוכבים מחממת בתורה את האבק שמסביב, וזה פולט קרינה עזה באינפרה-אדום הרחוק. בכ-10% מכל הגלקסיות רואים צורות מעוותות מהתנגשויות או ממפגשים קרובים בעבר. כששתי גלקסיות דיסקה בגודל דומה נפגשות, עשויים להיזרק מהן זרמי חומר חולפים. אם נפגשות שתי גלקסיות שגודלן שונה מאוד, הגדולה בולעת את הקטנה. התופעה הזאת נקראת קניבליזם גלקטי. כשגלקסיה קטנה מתקרבת לגלקסיה גדולה בהרבה, קורים שני דברים. ראשית, הכבידה של הגלקסיה הקטנה חלשה מכדי להחזיק את הכוכבים החיצוניים שלה, ולכן הם נתלשים ממנה ונופלים אל הגלקסיה הגדולה. שנית, בזמן שליבת הגלקסיה הקטנה חורשת את האזורים החיצוניים של הגלקסיה הגדולה, היא מאבדת אנרגיה ומואטת, ואילו הכוכבים בגלקסיה הגדולה מתחממים (התנועות האקראיות שלהם גדלות) ומואצים. כתוצאה מכך, ליבת הגלקסיה הקטנה מסתחררת פנימה אל מרכז הגלקסיה הגדולה.
יחסי הגומלין והמיזוגים של גלקסיות אינם רק משחק שמשחקים במחשבים. בשנים האחרונות גילו האסטרונומים כמה גלקסיות לוויין ננסיות חדשות של שביל החלב, ואת רבות מהן הגלקסיה שלנו "אוכלת" ממש עכשיו. בעזרת סקר השמים הדיגיטלי סלואן נמצאו אינספור זנבות גאות, שמסמנים את מסלוליהן של מערכות שכבר התפרקו. מהתנגשויות קטנות ועד מיזוגים גדולים, הגלקסיות מתפתחות לנצח דרך יחסי הגומלין ביניהן.
→ הסעיף הקודם: 15.28 התפתחות גלקסיות | הסעיף הבא: 15.30 היווצרות גלקסיות ←