
באדיבות NASA/JPL
מירנדה, הפנימית מבין הירחים הבינוניים בגודלם של אורנוס, היא המעניינת שבהם, אף שהיא הקטנה ביותר. קוטרה של מירנדה 470 קילומטרים בלבד, כשביעית מקוטר הירח שלנו. החללית וויאג'ר 2 נאלצה לחלוף קרוב למירנדה בדרכה מהמערכת של אורנוס אל נפטון. בגלל גודלה הקטן ציפו המדענים שמירנדה תהיה רדומה מבחינה גיאולוגית, אבל הם מצאו את הירח המרתק ביותר במערכת. את מירנדה גילה חוקר הפלנטות ג'רארד קויפר ב-1948 – הירח החדש הראשון של אורנוס שהתגלה מזה מאה שנה כמעט. היא נקראה על שם דמות במחזה "הסערה" של שייקספיר, כמו ירחים קודמים של אורנוס.
פני השטח הקרחיים עמוסי מכתשים, כמו אלה של ירחים אחרים של אורנוס. אבל במירנדה יש גם רצועות ייחודיות של שטח צעיר יותר, עם רכסים וסדקים. הן מזכירות את רצועות הקרח בגנימד, הירח הגדול בהרבה של צדק. אחד המצוקים במירנדה, ורונה רופס, הוא מהגבוהים במערכת השמש: גובהו מוערך, לפי מחקרים שונים, ב-5 עד 20 קילומטרים. אחד הקניונים עמוק כ-20 קילומטרים.
העבר המורכב של מירנדה מעורר תמיהה אצל החוקרים. איך היא נסדקה כל כך? אולי, כמו באיו של צדק, כוחות גאות חיממו את פנימה והובילו לפעילות טקטונית, שיצרה את הסדקים. ואולי פגיעה אלימה אחת או יותר של גופים בין-פלנטריים פירקה את מירנדה וחשפה את השכבות הפנימיות שלה, והחלקים המעורבבים התקבצו מחדש לירח המשונן. השערה אחרת היא שהחומרים בתוך הירח לא נפרדו עד הסוף לשכבות: חומר פחות צפוף עלה אל פני השטח באזורים מסוימים, ויצר כתמים של קרח צעיר יותר. יהיה ההסבר אשר יהיה, כנראה נצטרך לחכות למשימה חדשה למערכת השמש החיצונית כדי לקבל עוד רמזים להיסטוריה המסתורית של מירנדה.
→ הסעיף הקודם: 7.30 אורנוס | הסעיף הבא: 7.32 נפטון ←

