
ככל שנתאמץ, אי אפשר לבצע מדידה בדיוק מוחלט. לכלים שלנו אין כיול מושלם וכושר הפרדה מושלם, והטבע עצמו מוסיף מידה משלו של אי-ודאות. לכן, כדי שמדידה תהיה שלמה, צריך לצרף אליה שגיאה. תורת השגיאות התצפיתיות פותחה בידי המתמטיקאי הגרמני קרל פרידריך גאוס בתחילת המאה ה-19.
ברמה הפשוטה ביותר אפשר להעריך את השגיאה רק לפי הדיוק של כלי המדידה. אם נמדוד את רוחבו של שולחן בסרט מדידה, ייתכן שנקבל 89 ס"מ. אם השנתה הקטנה ביותר על סרט המדידה היא 1 מ"מ, השגיאה הסבירה (התקנית) במדידה היא 0.5 מ"מ, ולכן נרשום את תוצאת המדידה כ-890 ± 0.5 מ"מ.
שגיאה נוצרת גם כשמחשבים ערכים מתוך ערכים ידועים שיש בהם שגיאה משלהם. למשל, איננו מודדים את הטמפרטורה במרכז השמש ישירות, אלא מחשבים אותה בחישובים תאורטיים שמביאים בחשבון את המסה, הרדיוס והטמפרטורה של פני השמש. שגיאה נוצרת גם כשהגודל הנמדד משתנה עם הזמן: מהירות הרוח בערב יכולה להיות בממוצע 16 קמ"ש, אבל עם שגיאה שנובעת מרגיעות ומהבזקי רוח. השגיאה נכתבת תמיד באותה דרך: הסימן ± ואחריו ערך השגיאה (או שני ערכים, אם השגיאה אינה סימטרית). הנה כמה דוגמאות:
- 78.65 ± 0.02 K פירושו תחום של 78.63 עד 78.67 קלווין
- 0.0022 ± 0.0006 kg פירושו תחום של 0.0016 עד 0.0028 ק"ג
- 670 ± 50 Mpc פירושו תחום של 620 עד 720 מגה-פרסק
- 0.17893 ± 0.00023 J פירושו תחום של 0.17870 עד 0.17916 ג'אול
- 33 ± 8 ms פירושו תחום של 25 עד 41 אלפיות שנייה
- 91,000 ± 3,500 W פירושו תחום של 87,500 עד 94,500 ואט

לעיתים קרובות אפשר לשפר את התוצאה אם מבצעים כמה מדידות נפרדות ומחשבים את הממוצע. נניח שהממוצע יצא 88.2 ס"מ. השגיאה התקנית נקבעת לפי הפיזור של המדידות הבודדות, ובדרך כלל מסמנים אותה באות היוונית σ (סיגמה). נניח שהיא יצאה 0.7 מ"מ. התוצאה החדשה והאמינה יותר היא 882.0 ± 0.7 מ"מ. שימו לב שהשגיאה לא קטנה, אבל עכשיו היא מבוססת על הפיזור האמיתי של המדידות ולא רק על גודל השנתות. מדענים משתדלים תמיד להגביר את האמינות של הנתונים שלהם בעזרת תצפיות חוזרות, ולעיתים קרובות זו הדרך היחידה להקטין את אי-הוודאות במדידות.
בסימנים: אם למדידה X יש שגיאה תקנית σ, יש לרשום את התוצאה כ-X ± σ. מה המשמעות של זה בפועל? שהערך האמיתי של הגודל שמדדנו נמצא כנראה בתחום שבין X − σ ל-X + σ. הגודל X יכול להיות כל מדידה שהיא – עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ, הטמפרטורה בליבת השמש או מספר הכוכבים בגלקסיית שביל החלב. לדוגמה, הרוחב האמיתי של השולחן מהמדידה הקודמת, 882.0 ± 0.7 מ"מ, נמצא כנראה בתחום שבין 881.3 ל-882.7 מ"מ.
לפי תורת השגיאות של גאוס, אם לשגיאות יש סיבה אקראית, המדידות מתפזרות סביב הערך האמיתי בהתפלגות מוגדרת היטב. היא נקראת ההתפלגות הגאוסית או ההתפלגות הנורמלית, או בשפה יומיומית "עקומת הפעמון". עקומת הפעמון יורדת במהירות לשני הצדדים, ולכן לא סביר ששגיאות אקראיות ירחיקו מדידה מאוד מהערך האמיתי. לפי ההגדרה המקובלת, תחום השגיאה התקנית σ כולל 68% מהמדידות, כשני שלישים. במילים אחרות, אם הערך הנמדד של גודל כלשהו הוא X, יש סיכוי של 68% שהערך האמיתי נמצא בין X − σ ל-X + σ, סיכוי של 95% שהוא נמצא בין X − 2σ ל-X + 2σ, וסיכוי של 99.7% שהוא נמצא בין X − 3σ ל-X + 3σ. כדי להיות זהירים, מדענים יכולים לציין תחום שגיאה של 3σ, כי מאוד לא סביר שהערך האמיתי נמצא מחוצה לו.

הנה כמה דוגמאות של מדידות והשגיאות שלהן. לכל מדידה מופיעים השגיאה הסבירה והתחום שבו נמצא הערך האמיתי בשלוש רמות ביטחון: ±1σ, ±2σ ו-±3σ. במילים אחרות, אם נבצע הרבה מדידות, נצפה ש-68%, 95% ו-99.7% מהן ייפלו בתחומים האלה, בהתאמה.
- 0.67 ± 0.05 kg: 68% בין 0.62 ל-0.72 ק"ג; 95% בין 0.57 ל-0.77 ק"ג; 99.7% בין 0.52 ל-0.82 ק"ג
- 157.8 ± 6.2 pc: 68% בין 151.6 ל-164.0 פרסק; 95% בין 145.4 ל-170.2 פרסק; 99.7% בין 139.2 ל-176.4 פרסק
- 8,800 ± 100 N: 68% בין 8,700 ל-8,900 ניוטון; 95% בין 8,600 ל-9,000 ניוטון; 99.7% בין 8,500 ל-9,100 ניוטון
- 0.0045 ± 0.0013 s: 68% בין 0.0032 ל-0.0058 שנייה; 95% בין 0.0019 ל-0.0071 שנייה; 99.7% בין 0.0006 ל-0.0084 שנייה
- 59.1 ± 0.4 m: 68% בין 58.7 ל-59.5 מטר; 95% בין 58.3 ל-59.9 מטר; 99.7% בין 57.9 ל-60.3 מטר
אסטרונומים אוספים אור מהיקום הרחוק, ולעיתים קרובות הם עובדים על גבול יכולת הגילוי. נראה מה זה אומר במונחים של שגיאה תקנית. נניח שמדדנו את השדה המגנטי של כוכב רחוק וקיבלנו 90 ± 100 גאוס. תחום השגיאה התקנית מגיע עד אפס, ולכן אי אפשר לשלול שלכוכב אין שדה מגנטי כלל! אפשר לבצע מדידות נוספות או להשתמש בשיטה מדויקת יותר, ולקבל ערך חדש: 84 ± 41 גאוס. המדידה החדשה גבוהה מאפס במעט יותר משתי שגיאות תקניות (2σ). עדיין יש סיכוי של כמה אחוזים שלכוכב אין שדה מגנטי. מדענים דורשים לעיתים קרובות מדידה שגבוהה מאפס בשלוש או בארבע שגיאות תקניות (3σ או 4σ) לפני שהם בטוחים שגילו משהו.
מדענים יכולים להשתמש בהיגיון דומה גם כדי לבדוק תיאוריה. נניח שבדוגמה הקודמת יש תיאוריה שמנבאת שלסוג מסוים של כוכבים יש שדה מגנטי של 200 גאוס. המדידה הראשונה, 90 ± 100 גאוס, נמוכה מהניבוי, אבל היא גסה מדי כדי לבדוק את התיאוריה: היא סוטה מהניבוי התאורטי רק ב-200 − 90 = 110 גאוס, כלומר ב-1.1 שגיאות תקניות (1.1σ). לכן יש סיכוי של כרבע שהשדה המגנטי האמיתי דווקא מתאים לתיאוריה. המדידה השנייה, 84 ± 41 גאוס, מדויקת הרבה יותר. עכשיו הסטייה מהניבוי היא 200 − 84 = 116 גאוס, כלומר 116/41 = 2.9 שגיאות תקניות (2.9σ). במילים אחרות, הסיכוי שהמדידה מתאימה לתיאוריה קטן מ-1%. לזה מתכוונים מדענים כשהם מדברים על "התאמת מודל" ועל "בדיקת השערה". מדענים משתמשים לעיתים קרובות בטיעון מהסוג הזה כדי לבדוק תיאוריות ולהגיע להבנה טובה יותר של הטבע.
רוב הדיונים בשגיאות מניחים שהשגיאות אקראיות. לשגיאה אקראית יש סיכוי שווה להסיט מדידה אל מעל הערך האמיתי או אל מתחתיו. אם השגיאות אקראיות, אפשר להיות בטוחים שמדידות נוספות יקטינו את השגיאה התקנית ויקרבו אותנו לערך האמיתי של הגודל. לרוע המזל, מדענים נתקלים לעיתים קרובות בבעיה קשה יותר: שגיאות שיטתיות. שגיאה שיטתית היא כל שגיאה שאינה קטנה כשמבצעים מדידות נוספות.
נחזור למדידת רוחב השולחן בסרט מדידה כדי לראות כמה דוגמאות לשגיאה שיטתית. נניח שהמכונה שהדפיסה את השנתות על הסרט תוכנתה לא נכון, וכל השנתות גדולות מעט מדי. אז כל המרחקים שנמדוד ייראו קטנים מעט ממה שהם באמת. או: ידוע שמתכת מתרחבת כשהיא חמה, ולכן אם סרט מדידה מתכתי כויל כשהיה חם, כל המרחקים שנמדוד ייראו גדולים מעט ממה שהם באמת, כי הסרט התכווץ מאז שיוצר. או שאולי נקרא את השנתות באופן מוטה ושיטתי. אף אחת מהבעיות האלה לא תתגלה במדידות חוזרות. הדרך היחידה של מדענים להתגונן מפני שגיאות שיטתיות היא למדוד את אותו הגודל בשתי שיטות שונות או יותר.

הדיון בשגיאות מדידה אינו הערת שוליים: הטיפול הנכון בשגיאות או באי-ודאות הוא לב העשייה המדעית. רוב המדענים מקדישים להבנת השגיאה במדידה זמן רב כמו לביצוע המדידה עצמה! ואזהרה אחרונה: רוב המחשבונים מחשבים עם ספרות משמעותיות רבות (עד 16), ואפשר לכוון אותם להציג כמה ספרות שרוצים אחרי הנקודה העשרונית. אבל המספרים שיוצאים מהמחשבון מדויקים רק כמו המספרים שהוכנסו אליו. לכן אם בחישוב משתתפים גדלים שמדויקים רק עד שתי ספרות משמעותיות, צריך לקרוא את התשובה בדיוק של שתי ספרות משמעותיות בלבד.
→ הסעיף הקודם: 1.4 יחידות והשיטה המטרית | הסעיף הבא: 1.6 אומדן ←

