
השיטה לטיפול במספרים ובסמלים שבמשוואה נקראת אלגברה. מדענים משתמשים במשוואות כדי לבטא קשרים פיזיקליים בין גדלים שאפשר למדוד. אלגברה היא הכלי שבו מדענים משתמשים כדי לקשר בין משוואה אחת לאחרת, או כדי להפוך משוואה לצורה שימושית יותר. באלגברה משתמשים באותיות (a, b, c… x, y, z) כסמלים שמייצגים מספרים או גדלים פיזיקליים. הרעיון הוא לבצע פעולות על הסמלים בלי להציב מספרים, עד שהמשוואה מגיעה לצורה הרצויה.
לאלגברה יש כללים פשוטים, שנועדו לאפשר לכם לשנות משוואה כך שהגודל שאתם רוצים יופיע לבדו באגף השמאלי של סימן השוויון. המשוואות שתפגשו באסטרונומיה בסיסית פשוטות, אבל בעזרת אותם כללים אפשר לפתור משוואות מורכבות מאוד. באלגברה, כל מה שעושים לאגף אחד של משוואה צריך לעשות גם לאגף השני. לדוגמה, אם x = y, אז גם x/2 = y/2 וגם x − 7 = y − 7. הכלל חל על כל פעולה, ולכן גם x3 = y3, וגם log x = log y (כשהמספרים חיוביים). שוויון נשאר נכון כל עוד מבצעים את אותה פעולה בשני האגפים.
- חיבור וחיסור: אם a + b = c, אז a = c − b
- כפל וחילוק: אם a/b = c/d, אז ad = bc
- חזקות ושורשים: אם a = b2, אז √a = b (כש-b חיובי)
כללי האלגברה אומרים לנו איך לשנות משוואה כדי לקבל את התוצאה הרצויה. "לפתור" משוואה עבור גודל מסוים פירושו להוציא ממנה את כל שאר המספרים והסמלים, כך שבאגף השמאלי יישאר רק הגודל הרצוי. אם המספר או הסמל המיותר מחובר, מסלקים אותו בכך שמחסרים אותו משני האגפים. בדוגמה מהרשימה שלמעלה, a + b = c, פותרים עבור a בכך שמחסרים b משני האגפים, ומקבלים a + b − b = c − b, כלומר a = c − b. באופן כללי מבצעים תמיד את הפעולה ההפוכה: מסלקים גודל שהוכפל בכך שמחלקים בו, מסלקים גודל שחוסר בכך שמוסיפים אותו, וכן הלאה.

נניח שאתם רוצים להמיר טמפרטורה בסולם פרנהייט לסולם צלזיוס. המשוואה שמקשרת ביניהם היא C = 5/9 (F − 32). צריך לפתור את המשוואה עבור F, כלומר להביא את F לבדו לאגף השמאלי. קודם נכפיל כל אגף ב-9 ונקבל 9C = 9 × 5/9 (F − 32). התשיעיות באגף הימני מצטמצמות, ונקבל 9C = 5 (F − 32). עכשיו נחלק כל אגף ב-5 ונקבל 9C/5 = 5/5 (F − 32). החמישיות באגף הימני מצטמצמות, ונקבל 9C/5 = F − 32. אחר כך נוסיף 32 לכל אגף ונקבל 9C/5 + 32 = F − 32 + 32. התוצאה היא 9C/5 + 32 = F, ואפשר פשוט להפוך את סדר האגפים ולקבל את הצורה הרצויה: F = 9C/5 + 32.
חוק ניוטון נותן את הכוח במונחי המסה שעליה הוא פועל והתאוצה שהוא גורם: F = ma. נניח שאנחנו רוצים לפתור את המשוואה הזאת עבור התאוצה. פשוט נחלק את שני האגפים במסה: F/m = ma/m. המסות באגף הימני מצטמצמות, ונקבל F/m = a, או a = F/m. המשוואה המפורסמת של איינשטיין, שנותנת את האנרגיה הכלואה בחומר, היא E = mc2. כדי למצוא את המסה ששקולה לכמות מסוימת של אנרגיה, צריך לבודד את המסה, ולכן נחלק את שני האגפים ב-c2. התוצאה היא E/c2 = m, או m = E/c2.
לבסוף, האנרגיה הקינטית של גוף נע נתונה במשוואה E = ½ mv2. נניח שאנחנו יודעים את האנרגיה ואת המסה של הגוף ורוצים למצוא את מהירותו. קודם נכפיל את שני האגפים בשתיים ונקבל 2E = mv2. אחר כך נחלק את שני האגפים ב-m ונקבל 2E/m = v2. ולבסוף נוציא שורש ריבועי משני האגפים ונקבל √(2E/m) = v. זו התשובה: המהירות במונחי האנרגיה הקינטית והמסה היא v = √(2E/m).
למשוואות באסטרונומיה יש מגוון צורות פשוטות. זכרו שהמשוואות האלה אינן רק פיסות מתמטיקה מופשטות – כל משוואה מבטאת קשר בין גדלים שאפשר למדוד בעולם האמיתי. משוואות הן הכלים שבהם מדענים משתמשים כדי להבין את היקום הפיזיקלי.
הצורה הפשוטה ביותר של משוואה היא קשר ישר בין שני גדלים, שאפשר לכתוב כך:
y = kx
במשוואה הזאת, x ו-y הם שני גדלים שאפשר למדוד, ו-k הוא מספר, או קבוע. בחיי היומיום, y יכול להיות המחיר של מוצר ו-x המשקל שלו. קבוע היחס, k, הוא המחיר לקילוגרם. אפשר לכתוב גם:
y ∝ x
בצורה הזאת הסימן ∝ פירושו "עומד ביחס ישר ל-", ואומרים ש-y עומד ביחס ישר ל-x. במילים אחרות, אם המשקל גדל פי שניים, גם המחיר גדל פי שניים, ואם המשקל גדל פי שלושה, גם המחיר.
יש עוד צורה שימושית של קשר ישר, שמתקבלת משני מצבים מסוימים. במצב אחד y1 = kx1, ובמצב השני y2 = kx2. אם נחלק את שתי המשוואות זו בזו, קבוע היחס מצטמצם, ונקבל:
y1/y2 = x1/x2
במילים אחרות, היחס בין המחירים של שני מוצרים שווה ליחס בין המשקלים שלהם (בהנחה ש-k זהה לשניהם). ודוגמה נוספת: לפי F = ma, כשפועל על גוף כוח, התאוצה עומדת ביחס ישר לכוח. אם מגדילים את הכוח פי שניים, גם התאוצה גדלה פי שניים.
ברשימה שלמטה מופיעים הסוגים העיקריים של קשרים בין גדלים שתפגשו בלימודי המדע.
- ישר: y ∝ x. דוגמה: E ∝ m (מסה-אנרגיה)
- הפוך: y ∝ 1/x. דוגמה: λmax ∝ 1/T (חוק וין)
- ריבועי: y ∝ x2. דוגמה: E ∝ v2 (אנרגיה קינטית)
- הפוך לריבוע: y ∝ 1/x2. דוגמה: F ∝ 1/r2 (הכבידה של ניוטון)
- שלישוני (קובי): y ∝ x3. דוגמה: V ∝ r3 (נפח של גוף)
- ממעלה רביעית: y ∝ x4. דוגמה: L ∝ T4 (חוק סטפן-בולצמן)
- הצורה הכללית: y ∝ x^n, כאשר n הוא המעריך של חוק החזקה

ארבע הצורות הפשוטות ביותר של יחס – ישר, הפוך, ריבועי והפוך לריבוע – הן הנפוצות ביותר. הקשר ההפוך לריבוע חשוב במיוחד באסטרונומיה, כי הכבידה והאור נחלשים עם המרחק מהמקור לפי חוק הריבוע ההפוך. אבל המעריך n בקשר של חוק חזקה יכול לקבל כל ערך, חיובי או שלילי. החוק השלישי של קפלר מקשר בין זמן המחזור של מסלול פלנטה (P) למרחק שלה מהשמש (a) בצורה P2 ∝ a3. אם נוציא שורש ריבועי משני האגפים, נראה ש-P ∝ a3/2, או P ∝ a1.5. ואם נוציא שורש שלישי משני האגפים, נראה ש-a ∝ P2/3, או a ∝ P0.67.
→ הסעיף הקודם: 1.16 גאומטריה | הסעיף הבא: 1.18 לוגריתמים ←

