
מעגלים מסתוריים של אבנים זקופות פזורים בגבעות ובעמקים של אנגליה. המפורסם שבהם הוא מבנה שנקרא סטונהנג' (Stonehenge), ורבים מכירים אותו רק כמעגל של אבנים ענקיות שעומדות בדממה בשדה עתיק. מעטים יודעים שבנוף שמסביב יש עוד מבנים פרהיסטוריים רבים. למשל, "שדרה" רחבה שתחומה בסוללות עפר יוצאת מסטונהנג' ונמשכת לאורך המישור לכיוון צפון-מזרח – הקטע הישר שלה באורך של כחצי קילומטר. מה הייתה מטרתם של מבנים חידתיים כאלה? בימי הביניים האמינו שבנה אותם מרלין, הקוסם של המלך ארתור. אחרים ייחסו אותם לחכמים קדומים שנקראו דרואידים. בשנות ה-20 של המאה ה-18 ביקר חוקר בודד בשם ויליאם סטוקלי (William Stukeley) באתרים עתיקים רבים, ושרטט בקפידה את פלאי העולם הפרהיסטורי האלה. סטוקלי היה הראשון שתיעד עובדה מוזרה: השדרה שיוצאת ממרכז סטונהנג' מצביעה כמעט בדיוק אל הנקודה שבה השמש זורחת על האופק ביום הארוך ביותר בקיץ.
מה יכול להיות פשר הכיוון הזה? יותר ממאה שנה מאוחר יותר, בשנות ה-90 של המאה ה-19, הבחין האסטרונום האנגלי נורמן לוקייר (Norman Lockyer) שגם מבנים עתיקים אחרים מכוונים לפי עקרונות אסטרונומיים. לוקייר גילה מחדש את עבודתו של סטוקלי, שילב אותה בתצפיות שלו והגיע למסקנה שסטונהנג' היה מקדש אסטרונומי פרהיסטורי, שתוכנן במיוחד לטקסים ביום הארוך ביותר בקיץ. לדברי לוקייר, אנשים קדומים בחלקים שונים של העולם, שחיו בין 3000 לפנה"ס ל-1000 לפנה"ס, הכירו מחזורים אסטרונומיים מורכבים. למשל, הם ידעו לבנות לוחות שנה מדויקים מספיק כדי לזרוע את היבולים בזמן הנכון שנה אחרי שנה. הם הכירו את השינויים בתנועת הפלנטות בין הכוכבים. כמה תרבויות אפילו גילו שקבוצות הכוכבים שינו מעט את צורתן ואת מקומן במשך מאות שנים.
ארכאולוגים ומדענים אחרים בני הזמן לעגו לרעיונות של לוקייר, וטענו שאנשים קדומים לא יכלו לצבור ידע רחב כל כך. היום רוב המדענים מסכימים עם לוקייר. אדריכלים קדומים בתרבויות שונות השתמשו לפעמים בידע אסטרונומי כדי לקבוע את מקומם ואת כיוונם של מבנים ואתרים. כשמעלים השערות על תרבויות קדומות, כדאי להיזהר משתי נטיות. הראשונה היא להניח שהאנשים האלה היו פשוטים רק משום שהטכנולוגיה שלהם הייתה פרימיטיבית. זכרו שהמוח והיכולות הלשוניות של בני האדם לא השתנו כבר אלפי שנים – האנשים שבנו את סטונהנג' היו בדיוק כמונו. הסכנה השנייה היא לייחס לתרבויות קדומות מניעים מודרניים. סטונהנג' לא היה מצפה כוכבים במובן המודרני של המילה. כמעט בוודאות היה לו גם תפקיד טקסי ורוחני. על כוונות הבונים אפשר רק לנחש ניחושים מושכלים, כי הם לא הותירו אחריהם כתב.
בניית סטונהנג' הייתה מפעל אדיר! התעלה והסוללה המעגליות נבנו בסביבות 3000 לפנה"ס. אבני הסרסן הענקיות, שהובאו מאזור שנמצא כ-25 קילומטרים צפונה, הוקמו בסביבות 2500 לפנה"ס. אבנים קטנות יותר, "אבני הכחול" (bluestones), נגררו מגבעות פרסלי שבוויילס, במרחק של כ-230 קילומטרים, ובמשך מאות השנים הבאות סודרו האבנים מחדש כמה פעמים. ב-2024 הראה ניתוח גאוכימי ש"אבן המזבח" שבמרכז סטונהנג', ששוקלת שישה טונות, הגיעה מצפון-מזרח סקוטלנד – יותר מ-700 קילומטרים משם! יש ארכאולוגים שסבורים שמטרתו של סטונהנג' השתנתה בהדרגה מתצפית מדויקת לטקס; בימי הביניים כבר נשכח תפקידו המקורי. מדוע טרחו אנשים קדומים כל כך כדי לבנות את המבנה הזה? מדוע התעניינו כל כך בשמים ובאסטרונומיה? השמים משמשים מפה, שעון ולוח שנה. "מחזורי השמים" היו חשובים לכל תרבות לאורך ההיסטוריה.
סטונהנג' הוא רק הדוגמה הגדולה והמפורסמת ביותר מבין מעגלי אבנים רבים שנמצאו בצפון-מערב אירופה. המבנים האלה, שנקראים גם מגליתים ("אבנים גדולות"), נבנו מ-3000 לפנה"ס בערך ואילך, בתקופת האבן החדשה המאוחרת ובתקופת הברונזה הקדומה. בבריטניה לבדה יש יותר מ-1,000 כאלה. רוב מעגלי האבנים נבנו לצורכי טקס, ונראה שאין להם תפקיד אסטרונומי ברור. אבל ניתוחים סטטיסטיים של מעגלי אבנים רבים מראים עודף של כיוונים שקשורים למקומות השמש והירח. סטונהנג' לא היה יחיד במינו בכך שהייתה לו מטרה אסטרונומית.
→ הסעיף הקודם: 2.15 תקציר תולדות האסטרונומיה | הסעיף הבא: 2.17 מצפים עתיקים ←

