באדיבות NASA
כל הכוכבים מאבדים מסה לאורך חייהם, כמות המסה שהם מאבדים קשורה לגודל הכוכב ולשלבי ההתפתחות שלו. השמש שלנו, למשל, מאבדת בערך 7 מיליארד טון לשעה. לכאורה זוהי כמות גדולה מאד, אך השמש איבדה עד כה רק כ- 0.01% מכלל המסה שלה מאז ראשית דרכה. עם זאת, כוכבים מאסיביים יותר חווים התפתחות מהירה ואלימה הרבה יותר. כוכבים בעלי מסה גדולה במעט ממסת השמש חמים יותר ומתפתחים מהר ממנה. בשלב שבו המעטפת החיצונים שלהם מתרחבת, כוכבים אלה עוזבים את הסדרה הראשית, כשהם פולטים קרינה בכמות הגדולה מזו של מרבית הענקים. הם נקראים ענקי-על כי בטמפרטורה נתונה, נמוכה יחסית, שטח הפנים שלהם צריך להיות גדול מאד, כך שהם יצליחו לפלוט כמות אנרגיה גדולה. ענקי-העל הם הכוכבים הגדולים והמאירים ביותר בדיאגרמת H-R. הגרעין המתמוטט מייצר אנרגיה בכמות גדולה דייה, כך שהמעטפת החיצונית של הכוכב מתפשטת לחלל, וכתוצאה מכך מתרחש אובדן מסה ניכר. מכיוון שכוכבים המאסיביים מתפתחים במהירות, מרבית מסתם אובדת רק כמה מיליונים או עשרות מיליוני שנים לאחר שנוצרו.
הכוכבים המסיביים ביותר מחזירים חומר רב לחלל הבין-כוכבי. כוכב על-ענק פולט פוטונים בתחום האולטרה סגול שיכולים לסלק חלק ממעטפת הגז של הכוכב. לדוגמה, כוכב על-ענק-כחול עשוי לאבד מסת שמש אחת של גז בכל כ- 100,000 שנה. הכוכבים המסיביים ביותר יכולים אפוא לאבד שליש עד חצי מכלל החומר שלהם לחלל הבין-כוכבי. לענקים-על-אדומים יש שטח פנים קריר יותר שהגז בהן אינו מיונן ומולקולות יכולות להיווצר בהן. חלקיקים מוצקים זעירים, הנקראים גרגרי אבק, יכולים להיווצר בשלב זה, הם קולטים אור בתחום הנראה ומקרינים אותו מחדש כקרינה אינפרה אדומה. כך כוכבים מאסיביים יכולים לשגר לחלל גם אבק וגם גז.
באדיבות NASA
כוכבים בעלי מסה קטנה יותר יכולים לאבד מסה בשלב מאוחר של חייהם. הגז הנפלט מהכוכבים מתפשט בחלל – לעתים קרובות הוא נקרא "רוח הכוכב". גז זה עשוי להתקרר עד כדי כך שגרגרי האבק, כמו גרגרי פחמן, יתעבו. החומר נפלט מהכוכב עשוי להתנגש עם ענני גז הנמצאים בסמוך לכוכב במהירות גבוהה, וליצור גלי הלם זוהרים. עם זאת, לעתים קרובות גלי ההלם מאירים קליפות גז כמעט כדוריות המקיפות את הכוכב המרכזי. אור אולטרה סגול מהכוכב מעורר את אטומי הגז, וגורם להם לזהור. ענני גז בחלל נקראים ערפיליות, ולפני עשרות שנים ערפיליות מסוימות העוטפות כוכבים בסוף דרכם זכו לשם ערפילית פלנטרית, מכיוון שקליפות הגז הזוהרות נראו כמו דיסקים של כוכבי לכת בטלסקופים קטנים. אך מושג זה אינו מתאים למציאות, כיוון שערפיליות אלה אינן קשורות לכוכבי לכת. הן מייצגות את סיום חייו של כוכב בעל מסה קטנה יחסית, והם בין הגופים השמימיים היפים ביותר, עם סימטריות שונות וצבעים עדינים.
הגז הזוהר שמקיף כוכבים סוף דרכם הוא לא רק מופע נאה. כשכוכבים פולטים גז לחלל הם משתתפים במחזור בלתי פוסק של חיים ומוות. כוכבים מאסיביים יוצרים את היסודות הכבדים מברזל, כשהם מתפוצצים בסוף חייהם. הגז שנפלט במהירויות גבוהות, בשל הפיצוץ, מוחזר לחלל הבין-כוכבי ולוקח חלק ביצירת כוכבים חדשים. כוכבים בעלי מסה נמוכה יותר מחזירים לחלל חומר בשקט ובמתינות, אך מכיוון שמספרם גדול בהרבה מכוכבים מאסיביים, הם תורמים כמות חומר גדולה יותר מזו שתורמים הכוכבים המסיביים. הגז הזוהר של ערפיליות פלנטריות מציג קווי פליטה של חנקן, חמצן, פחמן, ניאון, גופרית, כלור וברזל. חומר בין-כוכבי מועשר כימית הופך אז לחומר הגלם לדור כוכבים חדש. לכך התכוונו ג'פרי ומרגרט בורברידג', פרד הויל וויליאם פאולר כשכתבו במאמרם הידוע B2FH: "ההיסטוריה של החומר מוסתרת בתפוצת שפע היסודות." שימו לב שיסודות אלה כוללים את אטומי הפחמן, החנקן והחמצן החיוניים לחיים. כל אחד מהאטומים הכבדים בגופך היה בעבר חלק מכוכב. ללא תהליך יצירתם והמחזור קוסמי של יסודות בכוכבים, לא היינו קיימים!
Author: Chris Impey