שמי הלילה הם ההשראה לאסטרונומיה. אף שהאסטרונומיה המודרנית נעשית בטלסקופים גדולים ובמצלמות אלקטרוניות, היופי של שמי הלילה הוא הסיבה שבגללה רוב האסטרונומים התאהבו בתחום. כל אחד יכול לחוות את החוויה הזאת: התרחקו מכל עיר ויישוב, או צאו לאזור פתוח ומרוחק כמו המדבר. תראו אלפי כוכבים פזורים כמו אבני חן על רקע של קטיפה שחורה. תראו את הקשת החיוורת של שביל החלב. ותבינו את היראה שבני האדם חשו במשך אלפי שנים כשהתבוננו בשמי הלילה.

באדיבות ESO/H. Dahle
העין הבלתי מזוינת מספיקה כדי לראות באתר חשוך אלפי כוכבים: בכל השמים יחד יש כ-9,000 כוכבים שאפשר לראות בעין, ומכיוון שבכל רגע נראית רק מחצית השמים, באתר חשוך מאוד אפשר לראות בבת אחת עד כ-4,500 מהם. אפשר לראות גם את הפלנטות ואת הערפיליות הבהירות ביותר. במשקפת טובה תוכלו לראות גם ערפיליות וצבירי כוכבים רבים. בטלסקופ קטן תוכלו להפריד צבירי כוכבים לכוכבים בודדים ולראות גלקסיות שמרוחקות מאיתנו כמה מיליוני שנות אור. אפשר אפילו לנסות לצלם. בעיתון עשוי להופיע מדור שמתאר מה אפשר לראות בשמי הלילה, ומידע כזה מופיע גם בכתבי עת חודשיים כמו Astronomy ו-Sky & Telescope. לא משנה כמה תקראו ותלמדו על אסטרונומיה – שום דבר לא יחליף יציאה החוצה והתבוננות בשמים!

כדור הארץ מסתובב מזרחה, ולכן נראה שהשמים מעלינו מסתובבים ממזרח למערב. הכוכבים זורחים במזרח ושוקעים במערב. נראה שכל הכוכבים מסתובבים במעגלים קונצנטריים (בעלי מרכז משותף) סביב נקודה קבועה בשמים, הסמוכה לכוכב הבהיר פולריס – כוכב הצפון. מרגע לרגע התנועה של הכוכבים אינה מורגשת, אבל בתוך שעה בערך אפשר לראות קבוצות כוכבים חדשות שזורחות במזרח בזמן שאחרות שוקעות במערב. הפלנטות הן גופים בהירים שכמעט אינם מנצנצים, ומקומם בין הכוכבים משתנה מלילה ללילה. ייתכן שתראו גם אירועים חולפים באטמוספירה העליונה, כמו "כוכבים נופלים" (מטאורים) או כדורי אש.

אף שאנחנו יודעים שהכוכבים נמצאים במרחקים שונים מאיתנו, נוח לדמיין אותם על כדור שמימי, כיפה ענקית שמסתובבת מעלינו. אפשר להתמצא בשמים בעזרת כוכב הצפון, שנמצא בכיוון הקוטב הצפוני השמימי. הקוטב הצפוני השמימי נמצא בדיוק מעל הנקודה שמגדירה את הצפון על האופק שלכם. עכשיו אפשר למצוא את ארבע רוחות השמים – צפון, דרום, מזרח ומערב. קו המשווה השמימי הוא ההיטל של קו המשווה של כדור הארץ על השמים; מי שנמצא בחצי הכדור הצפוני רואה אותו בחלק הדרומי של השמים. הנקודה שנמצאת בדיוק מעל ראשכם נקראת זֵנִית, והנקודה שנמצאת בדיוק מתחת לרגליכם נקראת נָדִיר. קל למדוד בשמים זוויות בקירוב. הזווית בין הזנית לבין האופק, או בין שתי רוחות שמים סמוכות, היא 90°. רוחב האגרוף ביד מושטת הוא בערך 10°. רוחב הציפורן של האגודל ביד מושטת הוא בערך 1°, וקוטר הירח המלא הוא ½°.


כל גוף בשמים אפשר לאתר בעזרת שתי זוויות. זו אנלוגיה ישירה למערכת הקואורדינטות של כדור הארץ, שבה כל מקום מוגדר בשתי זוויות: קו הרוחב וקו האורך. מערכת קואורדינטות פשוטה אחת באסטרונומיה משתמשת בגובה ובאזימוט. הגובה של גוף הוא המרחק הזוויתי שלו מעל האופק, מ-0° באופק ועד 90° בזנית. האזימוט של גוף הוא המרחק הזוויתי שלו לאורך האופק, הנמדד מהצפון לכיוון מזרח, מ-0° עד 360°: בצפון האזימוט הוא 0°, במזרח 90°, בדרום 180° ובמערב 270°.
אסטרונומים מאתרים גופים בשמים בדרך כלל בעזרת זוג זוויות שמוגדרות במערכת הקואורדינטות המשוונית. המערכת המשוונית קשורה לכדור הארץ כמערכת ייחוס. הזווית של גוף מעל קו המשווה השמימי או מתחתיו נקראת נטייה (declination), והיא נמדדת במעלות, בדקות קשת ובשניות קשת. הנטייה חיובית מצפון לקו המשווה השמימי ושלילית מדרום לו. נניח, לדוגמה, שאתם נמצאים בקו רוחב 28° צפון. כוכב שנטייתו +28° יעבור בדיוק מעל ראשכם, כוכב שנטייתו +65° יעבור מצפון לזנית, וכוכב שנטייתו −21° יחצה את השמים בקשת מדרום לזנית. כוכבים שנטייתם קטנה מ-−62° (כלומר 28° − 90°) לעולם לא ייראו, כי הם אף פעם לא עולים מעל האופק. טלסקופים צריכים לכוון בדיוק רב כדי למצוא גופים חיוורים. נטייה מלאה יכולה להיכתב, למשל, כך: +47° 15′ 58″, כלומר קצת יותר מ-47¼ מעלות מצפון לקו המשווה השמימי.
הקואורדינטה בכיוון מזרח–מערב מסובכת יותר, משום שכדור הארץ מסתובב. אסטרונומים משתמשים בעלייה ישרה (right ascension), הנמדדת בשעות, בדקות ובשניות של זמן. נקודת הייחוס של העלייה הישרה היא הרגע שבו גוף חוצה את המֵרידיאן – הקו שעובר מצפון לדרום דרך הזנית. העלייה הישרה 0 מוגדרת כמקומה של השמש ביום השוויון האביבי, בסביבות 20 במרץ בכל שנה. העלייה הישרה גדלה לכיוון מזרח, כי זה הכיוון שבו כדור הארץ מסתובב. התחום שלה הוא 0 עד 24 שעות, ועלייה ישרה מסוימת יכולה להיכתב, למשל, כך: 6h 47m 56.4s.
בגוף שנמצא על קו המשווה השמימי, הקשר בין העלייה הישרה לבין הזווית הוא:
- 24 שעות: סיבוב שלם של שמי הלילה = 360°
- 12 שעות: הזמן בין זריחה לשקיעה של כוכב = 180°
- שעה אחת: זווית אופיינית בין קבוצות כוכבים = 15°
- 4 דקות: הזמן שבו כוכב חוצה שני קוטרי ירח = 1°
- דקה אחת: הזמן שבו כוכב חוצה חצי קוטר ירח = ¼°
טלסקופ צריך "לעקוב" אחרי גוף; כלומר, כדי להמשיך להצביע על עלייה ישרה קבועה, יש בו מנועים שמזיזים אותו ומפצים על סיבוב כדור הארץ. התנועה של כדור הארץ במסלולו סביב השמש גורמת לשמש להיראות כאילו היא נעה מזרחה בין הכוכבים. המסלול של השמש בשמים נקרא המילקה (ecliptic). בכל יום השמש נעה כ-1° (פעמיים הקוטר הזוויתי שלה) מזרחה לאורך המילקה. ולכן, אם מתבוננים בכל לילה באותה שעה, קבוצות הכוכבים נראות כ-1° יותר מערבה מבלילה הקודם. במילים אחרות, הכוכבים זורחים ושוקעים כ-4 דקות מוקדם יותר בכל לילה. ביום השוויון האביבי (בסביבות 20 במרץ) השמש נמצאת בעלייה ישרה 0h, והכוכבים שבעלייה ישרה 12h נמצאים מעל הראש בחצות. ביום השוויון הסתווי (בסביבות 22–23 בספטמבר) השמש נמצאת בעלייה ישרה 12h, והכוכבים שבעלייה ישרה 0h נמצאים מעל הראש בחצות. כך, בזמן שכדור הארץ משלים את מסלולו סביב השמש, אפשר לראות קבוצות כוכבים שונות.

ברוב מפות הכוכבים מסומן קו המשווה השמימי, ועליו העלייה הישרה בשעות. המילקה היא המסלול שבו נעה השמש, ולכן היא מגדירה את מישור המסלול של כדור הארץ סביב השמש. מערכת השמש כמעט שטוחה, ולכן את כל הפלנטות אפשר למצוא במרחק של כמה מעלות לכל היותר מהמילקה. את מרקורי, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי אפשר לראות בעין. את אורנוס ונפטון אפשר לראות במשקפת. כדי לראות את פלוטו (שמאז 2006 מוגדר כפלנטה ננסית) צריך טלסקופ חובבים גדול למדי, בקוטר 25 ס"מ לפחות, ושמים חשוכים מאוד – בהירותו כ-14.4 בלבד. קו המשווה השמימי והמילקה נחתכים בזווית של 23.5°, כי זו הנטייה של ציר כדור הארץ בזמן שהוא מקיף את השמש. הפלנטות נעות בין הכוכבים מלילה ללילה. מסלוליהן של מרקורי ונוגה נמצאים בתוך מסלול כדור הארץ, ולכן הן לעולם אינן נראות רחוק מהשמש. את הפלנטות החיצוניות אפשר למצוא בכל מקום לאורך המילקה.
צופים בקווי הרוחב הצפוניים רואים קבוצה מסוימת של קבוצות כוכבים, וקבוצות אחרות נראות רק לצופים בחצי הכדור הדרומי. כשאתם מתבוננים בשמים, תצטרכו להפעיל את הדמיון! בין קבוצות הכוכבים שלאורך המילקה נמצאים שנים-עשר המזלות. אלה תמיד היו המפורסמות מבין 88 קבוצות הכוכבים שבשמים המודרניים.
→ הסעיף הקודם: 1.29 קנה מידה בזמן | הסעיף הבא: 2.2 תנועות בשמים ←




