בזמן שצ'ארלס לייל (Lyell) היה צעיר, בתחילת המאה ה-19, הוא חזר לחוף באנגליה שבו ביקר כילד. עינו של המדען הנלהב הבחינה שצורת קו החוף השתנתה. השחיקה על ידי הרוח והים כרסמה בהתמדה בנוף. לייל ראה בכך דוגמה אחת לפני השטח הקדומים של הפלנטה, המשתנים בהתמדה. לייל שיחק תפקיד מרכזי בטענה כי לכדור הארץ יש היסטוריה גיאולוגית ארוכה. הוא האמין בשינוי הדרגתי, שהתרחש במשך זמן רב מאוד, ויכול לשנות באופן דרמטי את פני כדור הארץ. לתיאוריה זו קוראים עקרון האחידות (uniformitarianism): תהליכים גיאולוגיים טבעיים פעלו בעבר כפי שהם פועלים כיום, לאורך טווחי זמן ארוכים שבהם פני כדור הארץ משתנים. לרעיון זה התנגדו אותם חוקרים שהעדיפו את התיאוריה של "קטסטרופיזם": לפיה ההיסטוריה הגיאולוגית קצרה יחסית, ומאופיינת באירועים אסוניים ופתאומיים.
לייל לא היה רק תיאורטיקן, היושב לבדו עם המשוואות שלו בחדר עבודה עמוס ספרים. הוא היה איש שטח פעיל וחוקר שאינו מהסס ללכלך את ידיו. עד שנות השבעים שלו, הוא שוטט בהרי געש ונכנס לקניונים בכל רחבי העולם. בצ'ילה, הוא החליט שאם רעידת אדמה אחת יכולה להרים את פני השטח בכמה מטרים, אזי אלפי רעידות אדמה לאורך מיליוני שנים יכולות להרים שרשרת הרים. בהר אטנה שבסיציליה הוא הבחין בלבה שהתקשתה זה לא מכבר, והגיע למסקנה שהר הגעש הגדול נבנה מזרמי לבה רבים. חזרה לאנגליה, בדורו חצבו מהנדסים דרכים בגבעות כדי להניח מסילות לרכבת, המצאה חדשה באותו זמן. לייל ראה את השכבות הרבות של משקעים מקומטים שנחשפו בדפנות הגבעות. הוא ידע שהוא מתבונן ב"רשומות" של כדור הארץ, המשתנה ללא הרף.
באדיבות Teach Astronomy
אנו יודעים כעת כי פעילות גיאולוגית מתמדת זו נמשכת גם עמוק בתוך כדור הארץ. אלפי רעידות אדמה קטנות מנערות את פני כדור הארץ כל יום. תאי הסעה סוערים במעטפת מניעים את טקטוניקת הלוחות: הם יוצרים כל הזמן סלע חדש על פני השטח, והורסים סלע ישן באזורי ההפחתה. אפילו הקרום היבשתי, שאינו שוקע באזורי ההפחתה, נתון כל הזמן למטמורפיזם, לתנועות טקטוניות ולשחיקה על ידי רוח ומים. כל הפעילות הזו משאירה על פני כדור הארץ כה מעט סלעים עתיקים, עד שנאלצנו להגיע אל הירח כדי למצוא סלעים עתיקים דיים לתיארוך היווצרותם של שני הגופים.
את רעיון השינוי המתמשך של לייל אפשר להרחיב גם ליצורים חיים.
באדיבות ויקיפדיה
מאובן הוא שרידיו של אורגניזם חי, לאחר שמינרלים חלחלו אל רקמותיו והתקשו. עצמות וקונכיות הופכות לאבן. מאובנים נלכדו בשכבות סלעים מתחת לפני השטח של כדור הארץ. בני זמנו של לייל הבחינו כי לעתים קרובות המאובנים דומים ליצורים שאינם חיים עוד. האם יצורים אלה היגרו לארצות רחוקות? תומס ג'פרסון ביקש מחלוצים שיצאו מערבה לחפש ממותות צמריות, שעצמותיהן נמצאות בחוף המזרחי של ארצות הברית. ז'ורז' קובייה, המייסד הצרפתי של תחום הפליאונטולוגיה (תורת המאובנים) בתחילת המאה ה-19, קיטלג עשרות מינים שנכחדו. לייל גם חקר מאובנים וניחש ששינויי האקלים גרמו להכחדה של מינים רבים. כמו סלע, גם החיים היו כפופים להשפעותיו של כדור הארץ המשתנה.
כיום, שילוב של תאוריות האחידות והקטסטרופיזם התפתח כתורה המועדפת לתיאור התפתחות הפלנטה. ההיסטוריה של כדור הארץ היא ללא ספק ארוכה, ופני השטח שלו מעוצבים לאט על ידי תהליכים גיאולוגיים ממושכים ומתמידים. אבל גם קטסטרופות מתרחשות לעיתים, והן עשויות להשפיע השפעה עמוקה על ההיסטוריה הגיאולוגית והביולוגית של הפלנטה.
→ הסעיף הקודם: 5.10 מים בכדור הארץ | הסעיף הבא: 5.12 תנועת הלוחות ←