סיפורם של השביטים מתחיל לפני 4.6 מיליארד שנה, בענן הגדול של גז ואבק שממנו נוצרו השמש ומערכת השמש. השביטים נוצרו מהצטברות של גבישי קרח וגרגרי אבק עשירים בפחמן באזורים הקרים והחיצוניים, שבהם נוצרו גם הפלנטות הענקיות. רוב החומר שלא נכלל בשמש קרס לדיסקה שטוחה, ולכן אנחנו רואים את כל הפלנטות ברצועה צרה של השמיים, סמוך למילקה. גרעיני השביטים שנוצרו מעבר לנפטון נשארו בדיסקה שטוחה דומה, ויצרו את חגורת קויפר. אבל גרעינים רבים התקרבו יותר מדי לאחת הפלנטות הענקיות, והכבידה החזקה שלה השליכה אותם למסלולים אליפטיים מאוד, שהרחיקו אותם עד אלפי ועשרות אלפי יחידות אסטרונומיות מהשמש. מכיוון שהם הושלכו לכל הכיוונים, הם התפזרו בסופו של דבר בצורה כדורית – וזה ענן אורט.
באדיבות ויקיפדיה
השביטים נשארו "מאוחסנים" בענן אורט ובחגורת קויפר במשך רוב ההיסטוריה של מערכת השמש. אבל מדי פעם, בגלל הפרעות כבידתיות אקראיות – אולי של כוכבים חולפים, או של הפלנטות הענקיות – שביטים בענן אורט או בחגורת קויפר עוברים למסלולים שמובילים אותם פנימה, אל מערכת השמש. השביטים שמתקרבים לפלנטות החיצוניות נקראים "קנטאורים", על שם היצורים מהמיתולוגיה היוונית, חצי אדם וחצי סוס. קנטאור יכול לנדוד במסלול אליפטי בין הפלנטות החיצוניות מיליון שנה או יותר, עד שמפגש קרוב עם פלנטה ענקית "בועט" אותו אל מערכת השמש הפנימית. כשהשביטים מתקרבים למערכת השמש הפנימית, השמש מחממת אותם: הקרח שלהם הופך לגז, ולזמן מה נוצרים להם הראש והזנב המוכרים, שמעניקים לשביטים את המראה המסורתי שלהם.
לחלק מהשביטים שמגיעים למערכת השמש הפנימית יש מפגשים קרובים נוספים עם פלנטות, שמשנים את מסלולם עוד יותר. במקרים מעטים, המשיכה של פלנטה מקטינה מאוד את המסלול האליפטי. כך נוצרו שביטים שחזרו והופיעו בשמיים שוב ושוב בתקופה ההיסטורית, כמו השביט האלי, שמקיף את השמש פעם ב-75 שנה, או השביט אנקה, שמקיף אותה פעם ב-3.3 שנים. בנקודה הרחוקה ביותר במסלולו מגיע השביט האלי לכ-35 יחידות אסטרונומיות מהשמש, מעבר למסלולו של נפטון. אבל מסלולו של השביט אנקה השתנה כל כך, שהיום הוא אף פעם לא מתרחק מהשמש יותר מ-4.1 יחידות אסטרונומיות.
באדיבות ויקיפדיה
סיפור חייו של שביט הוא מחול כבידתי מורכב. אצל רוב השביטים, הדרמה מתרחשת מוקדם: מפגש קרוב עם פלנטה ענקית משליך אותם אל ענן אורט. שם הם נעים לאט, בלולאות ארוכות סביב השמש, ומשלימים הקפה במאות אלפי או מיליוני שנים. את רוב חייהם הם מבלים בקור העמוק של החלל, רחוק כל כך מהשמש, שהיא נראית משם רק כנקודת אור, לא שונה בהרבה משאר הכוכבים. מדי פעם, מפגש עם פלנטה ענקית שולח שביט אל מערכת השמש הפנימית. רק אז החום של השמש "מעיר לחיים" את הגוש הקפוא, ומשחרר ממנו גז ואבק, שיוצרים ראש וזנב זוהרים.
ההתנהגות של שביטים שונה מאוד מהתנועות המוכרות של הפלנטות. בדרך כלל אפשר לחזות את המסלול של כל גוף בחלל לעתיד הרחוק, בעזרת החוקים של קפלר וניוטון. התנועות האלה מסודרות מאוד, ואנחנו רגילים לרעיון שהמסלולים של כדור הארץ ושל הפלנטות האחרות כמעט אינם משתנים עם הזמן. אבל כשגופים בין-פלנטריים קטנים חולפים קרוב מאוד לפלנטות, המסלולים שלהם משתנים באופן קיצוני. למשל, גוף מחגורת קויפר שחולף ממש מעל האטמוספירה של נפטון עלול להיות מושלך למסלול שיביא אותו קרוב לשבתאי. המפגש הזה עלול להשליך אותו אל מערכת השמש הפנימית, ושם הוא עלול לפגוע בכדור הארץ מיליוני שנים אחר כך. אבל אילו התקרב לנפטון במסלול שונה בכמה קילומטרים בלבד, הוא היה עשוי לא להתקרב לשבתאי כלל, ולעולם לא להגיע למערכת השמש הפנימית. במילים אחרות, שינוי זעיר בתנאי ההתחלה יכול להוביל לשתי היסטוריות שונות לגמרי. גם הסילונים של גז שפורצים מהשביט כשהוא מתחמם יכולים להשפיע על מסלולו, ולדחוף אותו לנתיבים חדשים שקשה לחזות.
מסלולים שיכולים להשתנות באופן קיצוני בגלל שינוי זעיר בתנאי ההתחלה נקראים מסלולים כאוטיים, כי כמעט אי אפשר לחזות אותם. המסלולים הכאוטיים הם דוגמה לתופעות פיזיקליות רבות שקשה לחזות – מזג האוויר הוא דוגמה מוכרת. לרוב הגופים הבין-פלנטריים אין מסלולים כאוטיים, אבל די בכמה גופים כאלה כדי להפוך את העתיד לבלתי ודאי – ומרתק. ייתכן שעכשיו נמצאים ליד שבתאי או אורנוס גופים, ששינוי של 100 מטרים בלבד במסלולם יקבע אם כדור הארץ ייפגע פגיעה הרסנית בעוד מיליון שנה!
→ הסעיף הקודם: 8.8 מסלולי השביטים | הסעיף הבא: 8.10 הגופים הגדולים בחגורת קויפר ←