
הרעיון של חיים מלאכותיים, או חיים במחשב, נולד באמצע המאה ה-20, אצל חלוצי המחשוב אלן טיורינג וג'ון פון נוימן. בימים ההם, חוד החנית של המחשבים היה מפלצת בשם ENIAC. הוא היה בגודל של בית קטן, שקל כ-27 טונות, צרך כ-150 קילוואט, ונזקק לשלושה טכנאים במשרה מלאה שהחליפו שפופרות ריק ונגדים שנשרפו. אבל טיורינג ופון נוימן דמיינו זמן שבו המחשוב יהיה זול, פשוט ונייד. טיורינג, גאון שנרדף בשל נטייתו המינית, מת ב-1954 בגיל 41, ככל הנראה בהתאבדות. הוא נתן הגדרה מתמטית מדויקת למושג האלגוריתם – תהליך לוגי, צעד אחר צעד, לפתרון בעיה מתמטית במספר סופי של צעדים – והגה את "מבחן טיורינג": מצב היפותטי שבו מחשב מחקה תגובות אנושיות היטב כל כך שאפשר לראות בו תבוני. פון נוימן היה ענק של המתמטיקה והמדע, והוא הגה את ארכיטקטורת העיבוד שמשמשת עד היום את רוב המחשבים המודרניים.
החל משנות ה-70 חקרו חוקרים בתחום החדש של מדעי המחשב יצירה נוספת של פון נוימן: אוטומטים תאיים. דמיינו ריבוע בודד שצבוע שחור או לבן, כשכל צבע מייצג "פועל" או "כבוי". כללים פשוטים קובעים אם ריבועים (או "תאים") שכנים נעשים שחורים או לבנים: כל תא חי (שחור) שיש לו פחות משני שכנים חיים מת (נעשה לבן) מבדידות; כל תא חי שיש לו יותר משלושה שכנים מת מצפיפות; כל תא מת שיש לו בדיוק שלושה שכנים חוזר לחיים; וכל תא חי שיש לו שניים או שלושה שכנים ממשיך לחיות בלי שינוי.

זה נשמע פרימיטיבי מכדי להיות מעניין, אבל ג'ון קונוויי מאוניברסיטת קיימברידג' מצא עומק מפתיע בעולם הפיקסלים השחור-לבן הזה. קונוויי לקח את הרעיון הבסיסי של האוטומטים התאיים – שהכי קל להציג כרצף אופקי חד-ממדי, שההתפתחות שלו בזמן מוצגת אנכית – והנפיש אותו בשני ממדים. ב"משחק החיים" שלו יש דפוסים שמתפתחים ומתים; חלקם גדלים כמו גידולים סרטניים, ואחרים יוצרים דפוסים שמשתנים בלי סוף. זה נראה כמו הכלאה של מופע אורות לייזר ופרקטלים מונפשים. קונוויי ראה "רחפנים" (gliders) יפים ו"תותחים" (guns) שמייצרים זרם בלתי פוסק של דפוסים חדשים. זרמי הרחפנים שהתותחים יורים פועלים כמו חוטים שמעבירים מידע, ולכן אפשר לצרף תותחים לשערים לוגיים מסוג NOT ו-AND – הבסיס לכל חישוב. הוכח שמשחק החיים מסוגל לבצע כל חישוב שמחשב עם זיכרון בלתי מוגבל יכול לבצע. משחק החיים אינו מעניין מספיק מבחינה חזותית כדי להעסיק נער צעיר יותר מכמה דקות, אבל מדענים התלהבו מאוד מהדפוסים שהתוכנה יצרה. (בכל משחק וידאו הכול מתוכנת מראש; לא קורה שום דבר שהמתכנתים לא צפו). ראשית, הדפוסים מדגימים הגחה (emergence) – מורכבות שנובעת מכללים פשוטים ומנקודת התחלה פרימיטיבית. שנית, הדפוסים מארגנים את עצמם. שתי התכונות האלה מרכזיות בביולוגיה.

סטיבן וולפרם, ילד הפלא המתמטי שיצר את תוכנת Mathematica, לקח את הפרשנות של האוטומטים התאיים צעד נוסף. לטענתו, אפשר להשתמש באוטומטים תאיים כדי לחשב מספרים טרנסצנדנטיים או ראשוניים, למצוא פתרונות מהירים למשוואות דיפרנציאליות, וליצור התנהגות שהיא אקראית בקנה מידה קטן אבל צפויה בקנה מידה גדול. התכונה האחרונה בולטת במיוחד, כי היא משקפת את הדרך שבה העולם הקוונטי הבלתי צפוי מתורגם לעולם המסודר של העצמים המקרוסקופיים. בעזרת העולם הזה של ריבועים זעירים וכללים פשוטים אפשר להראות, לדבריו, שיש מערכות אקסיומות מעבר לאלה של המתמטיקה המסורתית; במילים אחרות, סך כל הידע שבכל ספרי המתמטיקה הוא רק תת-קבוצה של כל המתמטיקה האפשרית. ולמי שחושב שהמסקנות האלה נובעות מהתכונות המיוחדות של מערכים דו-ממדיים של תאים, יש לוולפרם תשובה: הוא מראה שאותן מסקנות נכונות גם כשאין רשת (כלומר כשיש רשת של קשרים במקום תאים קבועים), גם כשיש יותר משני ממדים, וגם כשיש אילוצים במקום כללים. לשיטה הזאת יש היקף כמעט בלתי מוגבל.
כריס לנגטון הוא החלוץ שארגן את הכנס הבין-לאומי הראשון על חיים מלאכותיים, בלוס אלמוס ב-1987. בשנות ה-90 הוא היה אחד מחמשת חברי הסגל הקבועים היחידים במכון סנטה פה – צוות חשיבה קטן שבו פיזיקאים, מדעני מחשב וכלכלנים עובדים זה לצד זה. שם ניסח לנגטון את הסיבות שבגללן כדאי להתייחס ברצינות לחקר החיים המלאכותיים ולהשלכותיו. לטענתו, החיים האלה מלאכותיים רק מבחינת הרכיבים, לא מבחינת התהליכים שמגיחים מהם. במילים אחרות, הוא טוען שאם הרכיבים המלאכותיים ממומשים כראוי, התהליכים שהם מקיימים אמיתיים לא פחות מהתהליכים הטבעיים שהם מחקים. זו טענה גדולה. לנגטון לוקח את האמירה המפורסמת של ג'יימס ווטסון, ש"החיים הם מידע דיגיטלי", כפשוטה. הוא אומר שאם רכיבי חישוב ממלאים את אותו תפקיד כמו המולקולות הביולוגיות במערכות חיות טבעיות, הם יהיו "חיים" באותו מובן שבו יצורים טבעיים חיים. במילים אחרות, התהליך הוא שקובע, ולא החומר שעליו הוא מתרחש.

אחת הדרכים לחשוב על חיים מלאכותיים היא שהם פשוט עשויים מחומר אחר מהחיים שהתפתחו בכדור הארץ. בפשטות, הגנום האנושי הוא רק שלושה מיליארד זוגות בסיסים שכתובים באלפבית של ארבע אותיות – מידע ששווה לאנציקלופדיה, ונכנס בקלות בתקליטור DVD. (אף שזה רק קצה הקרחון של המידע שמקודד באינספור הדרכים שבהן חלבונים פועלים זה עם זה ועם הסביבה). באותו אופן, המוח הוא בסך הכול רשת חשמלית של כ-86 מיליארד תאי עצב ולפחות 100 טריליון קשרים ביניהם, שפועלים בקצב של עד כמה מאות פעמים בשנייה. אם חוק מור – ההכפלה של כוח המחשוב וצפיפות הנתונים כל 18 חודשים – יימשך בלי הפרעה, למחשבים תהיה היכולת הזאת לפני 2030.
→ הסעיף הקודם: 18.26 ביולוגיה סינתטית | הסעיף הבא: 18.28 ברירה טבעית ←

