
טבעי לתהות על תפקידם של המקרה והנסיבות בביולוגיה עצמה. במקום לומר שהחיים בכדור הארץ הם פרי מקרה, מדויק יותר לומר שהם בררניים מאוד. הם תלויים רק בכשני תריסרים מהיסודות שבטבלה המחזורית, משתמשים רק באחד משני הכיוונים האפשריים ("ידניות") של מולקולות אבני הבניין, ומשתמשים בסוג אחד של מולקולה כדי לקודד מידע גנטי. הם משתמשים רק ב-20 חומצות אמינו מתוך אלפים שזמינות, ובעשרות אלפי חלבונים מתוך מספר כמעט אינסופי של חלבונים אפשריים. האם הבחירות האלה היו בלתי נמנעות? האם הן יכלו להיות אחרות? איך מתחילים לבחון את התנאים ההכרחיים והמספיקים לחיים?
אחת הדרכים לענות על השאלות האלה היא חקר הביולוגיה הסינתטית. סטיב בנר, ביוכימאי מאוניברסיטת פלורידה, חושב על חיים "מוזרים" כבר עשרות שנים. ב-1988, כחוקר צעיר, הוא ניסה לארגן בשווייץ כנס בשם "לתכנן מחדש את החיים". מדענים בכירים התנגדו, משוכנעים שהכותרת תעורר מהומות אם אנשים יפרשו אותה כהתערבות של מדענים בטבע. הסערה שככה והכנס התקיים; היום הביולוגיה הסינתטית היא תחום שמתקדם במהירות. בנר בנה קריירה שלמה על שאלות עמוקות על טבעם של החיים בכדור הארץ. הוא רוצה לדעת אילו היבטים של הביולוגיה הם פתרונות אופטימליים במסגרת המגבלות של הפיזיקה והכימיה. הוא רוצה לדעת אם בביוכימיה שלנו יש שרידים של "ניסויים" מוקדמים הרבה יותר בתולדות החיים. והוא רוצה לדעת אילו מתכונות החיים הן מקריות – מקרים שבהם תנאי ההתחלה היו יכולים בקלות להוביל לתוצאה אחרת.
מדענים כמו בנר פיתחו ארגז כלים הולך וגדל שמאפשר להם לתכנן מחדש מיקרואורגניזמים. בשנה שאחרי הכנס בשווייץ, בנר שכנע אנזימים של תאים לקבל זוג בסיסים לא טבעי לתוך ה-DNA. מאוחר יותר יצר פיטר שולץ ממכון סקריפס מולקולה בשם 3-פלואורובנזן, שיוצרת זוג בסיסים עם עצמה, בלי צורך בבן זוג. כשהוחדרה כמו "שלב טרויאני" לסולם ה-DNA, היא שוכפלה בקלות בידי הפולימראזות שבתא. ב-2019 הציגה קבוצתו של בנר DNA עם שמונה "אותיות" – ארבע טבעיות וארבע מלאכותיות ("האצ'ימוג'י", "שמונה אותיות" ביפנית). לראשונה מזה ארבעה מיליארד שנה, לתחביר של החיים, שמבוסס על הזיווגים A–T ו-C–G, יש אפשרויות לשוניות חדשות. ההתעסקות במנגנונים שבתוך התא היא מרחב פתוח, עם אפשרויות לא ידועות ולא מרוסנות. שולץ מצא דרך להוסיף כמעט 100 חומצות אמינו לא שגרתיות לחלבונים בחיידקים. החלבונים הם סוסי העבודה של התא, וחלבונים חדשים יקבלו תפקידים חדשים. חלבון מבוטא כשאנזים קורא את רצף הבסיסים ב-DNA ומעתיק אותו ל-RNA. הייחודיות של החלבונים נובעת מכך ש-RNA מעביר (tRNA) מזהה קודונים (64 הרצפים האפשריים של שלושה בסיסים), וכל קודון מתאים לחומצת אמינו מסוימת. בכל פעם ששולץ הכניס חומצת אמינו חדשה, החלבון שבוטא התנהג אחרת.
למחקר הזה חשיבות מעשית עצומה. אפשר לשנות חיידקים כך שיגלו חומרי נפץ או ינטרלו גז עצבים. אפשר לשנות אותם כך שייצרו אינסולין, או את התרופה נגד מלריה ארטמיסינין, שנדירה כל כך בטבע שייצורה יקר מאוד. כשתאים יהפכו למפעלי תרופות זעירים, אולי אפשר יהיה לטפל במחלות בתיקון תפקודים פגומים של תאים, או בעידוד הגדילה של תאים שתוקפים פולשים.

שינוי של ביוכימיה בסיסית שקיימת כבר ארבעה מיליארד שנה הוא צעד קיצוני. גישה נועזת עוד יותר היא להמציא כלים חדשים לגמרי לארגז הכלים, או לבנות חיים מהיסוד. ב-2000 הכניסו מדענים שני "התקנים" לחיידק התמים E. coli, שחי במעי האדם. קבוצה מאוניברסיטת פרינסטון חיברה שלושה גנים שמשפיעים זה על זה בדרך שגרמה לחיידקים להבהב באור באופן קבוע, כמו נורות של עץ חג המולד. במקביל, קבוצה בבוסטון הגדירה שני גנים שמפריעים זה לתפקודו של זה. כך הם יצרו מקבילה למתג דו-מצבי, והעניקו ל-E. coli זיכרון דיגיטלי בסיסי. בעצם, הם השתמשו באמצעים ביוכימיים כדי לשלוט בקבוצה של מצבי "פועל–כבוי", במקום במוליך למחצה, שבו אותו דבר נעשה בזרם של אלקטרונים. נדרשו שנים כדי לפתח את הטריקים האלה, אבל הביולוג דרו אנדי (אז ב-MIT, ומ-2008 באוניברסיטת סטנפורד) צופה זמן שבו מנגנונים ביולוגיים מעשה ידי אדם יעלו בהרבה במספרם על התוצרים של עידנים של ברירה טבעית. אנדי הוא הממציא של ה-BioBricks. הן לא נראות מרשימות במיוחד – עשרות המבחנות שעל שולחנו של אנדי נראות כאילו יש בהן רק נוזל צלול וצמיג – אבל הן מייצגות מהפכה בהתהוות. כל BioBrick היא קטע DNA שכשמכניסים אותו לתא, הוא גורם לחלבון לעשות משהו מועיל. הן מתוקננות, כך שהן שולחות ומקבלות את אותם אותות ביוכימיים ופועלות היטב זו עם זו. אנדי ועמיתו תומס נייט בנו מאגר של יותר מ-20,000 BioBricks שונות, והם מעמידים אותן לרשות חוקרים אחרים בחינם.
התקדמות מהפכנית בביולוגיה הסינתטית הגיעה עם פיתוח טכניקת עריכת הגנים CRISPR-Cas9 ב-2012. הביוכימאיות ג'ניפר דאודנה ועמנואל שרפנטייה פרסמו מחקר פורץ דרך שהראה שאפשר לתכנת מחדש את מערכת CRISPR-Cas9 בעזרת "RNA מנחה", כך שתבצע חיתוכים מדויקים וממוקדים בכל מולקולת DNA. הפריצה הזאת זיכתה אותן בפרס נובל לכימיה לשנת 2020. הטכניקה מבטיחה לעזור בטיפול במחלות, בפיתוח טיפולים חדשים בסרטן וביצירת גידולים חקלאיים עם יבולים גבוהים יותר ועמידות טובה יותר למחלות.

בניית רכיבים למחשבים "רכים", שפועלים לאט פי מיליונים מהמחשבים מבוססי הצורן, אינה נראית מבטיחה במיוחד, אבל המטרה הסופית היא להנדס תפקודים לתוך יצורים חיים. החוקרים נתקלים בבעיית העמידות לאורך זמן: ההתקנים הזעירים שלהם צריכים לפעול בעולם העמוס והמבולגן של התא, לא במבחנה סטרילית על שולחן המעבדה. בעולם התא הם נוטים לעבור מוטציות ולהתקלקל. עד כמה אפשר לקחת את רעיון בניית החיים? אקרד וימר הדהים את העולם ב-2002, כשהודיע שהוא וצוותו בנו נגיף פוליו חי מקטעי DNA שהוזמנו בדואר, ומתוך מפת גנום שזמינה בחינם באינטרנט. ההשלכות לטרור ביולוגי ברורות: מה אם מישהו יוכל לסנתז אבולה, אבעבועות שחורות או אנתרקס? וגרוע מזה, מה אם יהיה אפשר להעניק לחיידקים מסונתזים עמידות לאנטיביוטיקה? קצב ההתקדמות מסחרר. קרייג ונטר, מהדמויות הבולטות בחקר הגנום, הרכיב נגיף שתוקף חיידקים, וזה לקח לו שלושה שבועות בלבד – משימה שלקחה לוימר שלוש שנים. ב-2016 יצרו מדענים יצור סינתטי חד-תאי שיש בו רק 473 גנים – התא החי הפשוט ביותר שהיה ידוע עד אז. עידן הביולוגיה הסינתטית הגיע.
→ הסעיף הקודם: 18.25 החיים כמידע דיגיטלי | הסעיף הבא: 18.27 חיים במחשב ←

