כל הספירה והחשבון שלנו מבוססים על השיטה העשרונית. ובכל זאת, כמויות מוכרות רבות מחולקות בדרכים שאינן משתמשות בגורם עשר. חשבו על 360 המעלות שבמעגל, על 60 הדקות שבשעה, על 24 השעות שביממה, או, ביחידות האנגליות והאמריקאיות, על 16 האונקיות שבליברה, על 12 האינצ'ים שברגל ועל 8 הפיינטים שבגלון. מאין באו היחידות האלה? רוב האנשים בעת העתיקה לא ידעו קרוא וכתוב, ולכן הם העדיפו שיטות שבהן קל לחלק מספר (או פרות, או מטבעות) בדרכים רבות ושונות.

התרבויות הקדומות ביותר השתמשו לעיתים קרובות בשיטות מדידה המבוססות על המספר 60 – שיטה שנקראת שיטה סקסגזימלית (בבסיס 60). מדוע דווקא 60? זה המספר הקטן ביותר שאפשר לחלק ל-2, ל-3, ל-4, ל-5 או ל-6 חלקים שווים. בתקופה שבין 3000 לפנה"ס ל-2000 לפנה"ס פיתחו השומרים את שיטת הספירה בבסיס 60, שממנה נגזרו חלוקות הזווית והזמן שבהן אנחנו משתמשים עד היום. כמעט בוודאות, העובדה שיחידת המידה של זוויות היא מעלה מבוססת על האסטרונומיה. בכל יום כדור הארץ נע במסלולו סביב השמש כ-1°. מנקודת המבט של אנשים בעת העתיקה: אם מתבוננים בשמים בכל לילה באותה שעה, מגלים שהכוכבים זזו ממקומם בכ-1° בהשוואה ללילה הקודם. במשך כמה שבועות ההזזה הזאת של הכוכבים בולטת למדי. ייתכן שההערכה שבשנה יש 360 ימים חיזקה את הבחירה ב-360° כדי להגדיר מעגל.
המעלות מחולקות לדקות קשת ולשניות קשת, בדיוק כמו שהשעות מחולקות לדקות ולשניות. אולי תתהו איך השומרים והבבלים נתנו לנו את יחידות הזמן הקטנות ביותר שלנו, כשלפני 4,000–5,000 שנה לא היו אפילו שעונים. זכרו שהם השתמשו בכוכבים כדי למדוד זמן מדויק, ואורך השנה היה ידוע להם בדיוק של חלק משעה. כדור הארץ מסתובב, ולכן יש קשר בין זוויות לבין זמן. כדור הארץ משלים סיבוב שלם בכל 24 שעות, ולכן הוא מסתובב ב-1° בכ-(24 × 60) / 360 = 4 דקות. והכוכבים זזים בשמים בכ-1° בכל לילה, ולכן כל כוכב זורח ושוקע בכל לילה כ-4 דקות מוקדם יותר.

האסטרונומיה מתחילה במדידת זוויות. צריך להבחין בין מידה קווית לבין מידה זוויתית. מידה קווית נותנת את האורך האמיתי של משהו, במטרים או בקילומטרים, למשל. מידה זוויתית, לעומת זאת, נותנת את הזווית שגוף מכסה. היא מודדת את המרחק הנראה בין שני עצמים, הנמצאים במרחק מסוים מהצופה, ביחידות כמו מעלות. באנגלית יש פועל מיוחד, subtend, שמתאר את הזווית שגוף כזה מכסה; למשל, הירח מכסה בשמים ½°. כדי לקבל תחושה של הזווית הזאת, הושיטו את הזרת למלוא אורך היד: רוחב הזרת במרחק הזה הוא בערך 1°, כלומר בערך פעמיים הקוטר של הירח.
באסטרונומיה יש טווח רחב מאוד של מידות זוויתיות. עין האדם היא מערכת אופטית מדהימה: שדה הראייה של שתי העיניים יחד רחב מאוד – כ-200° לרוחב – אף שאת הפרטים אנחנו רואים בחדות רק בתחום צר בהרבה. מצלמות מגיעות עם עדשות מ"רחבות זווית" ועד "טלה" (טלפוטו). ההבדל בין העדשות האלה הוא רק הרוחב הזוויתי של התמונה, שנקרא גם שדה הראייה של העדשה. עדשה רגילה מכסה בדרך כלל שדה ראייה של כ-40° עד 50°, ועדשת טלה טיפוסית עשויה להראות כ-10° עד 20°. בקצה השני, הפרטים הקטנים ביותר שעין בעלת ראייה תקינה יכולה לראות מכסים זווית של כדקת קשת אחת בלבד (1′), וטלסקופים רבים יכולים למדוד פרטים קטנים עד שנייית קשת אחת (1″).


אנשים בעת העתיקה מצאו שנוח לחשוב על הכוכבים כאילו הם מוטבעים על כדור שמימי שמסתובב מעלינו. את המקום של כל גוף בשמים אפשר לקבוע בשתי זוויות. נניח שאתם מתבוננים בכוכב בשמי הלילה. אתם יכולים למדוד את הזווית של הכוכב מעל האופק, שנקראת גובה. אחר כך אתם יכולים למדוד את הזווית של הנקודה שמתחתיו על האופק מנקודת הצפון, או מכל נקודת ייחוס אחרת – הזווית הזאת נקראת אזימוט. שתי הזוויות האלה קובעות באופן חד-משמעי את המקום של הגוף על הכדור השמימי. באופן דומה, את המקום של כל נקודה על פני כדור הארץ אפשר להגדיר בשתי זוויות – קו אורך וקו רוחב. כמובן, הגובה והאזימוט של כוכב משתנים עם הזמן ועם המקום על פני כדור הארץ. לכן אסטרונומים משתמשים בזוג זוויות אחר, ביחס לקו המשווה השמימי – המעגל בשמים שכל נקודה בו רחוקה 90 מעלות מהקוטב השמימי (הסמוך לכוכב הצפון). מפות כוכבים מראות איך אסטרונומים מודדים מקומות בשמים, ואיך אפשר להיעזר בכוכבים כדי למצוא את הדרך.
שיטות הספירה הקדומות, כמו השיטה בבסיס 60, בהחלט נוחות לחלוקה. רבות מיחידות המידה המוכרות לנו נגזרות מכפולות של מספרים קטנים – אינצ'ים, אונקיות, פיינטים וכדומה. אבל השיטות האלה נעשות מסורבלות מאוד כשעוסקים במספרים גדולים. למשל, השנה 1988 בספרות רומיות היא MCMLXXXVIII (שעדיין מופיעה, למשל, בכתוביות של סרטים). דמיינו שאתם כותבים כך מספרים אסטרונומיים גדולים, או ממלאים כך את הדוח למס הכנסה! אנחנו נוטים להיצמד לשיטות מוכרות גם כשהן אינן הטובות או הנוחות ביותר.
את השיטה העשרונית שכללו הערבים, שהביאו אותה מהודו בסביבות 750 לספירה. שימו לב שהיא מחייבת המצאה של אפס, שמציין מקום ריק במספר. המילה האנגלית zero נגזרת מהמילה הערבית צִפְר ("ריק"). השיטה העשרונית מובילה באופן טבעי לשיטת המידות המטרית, שבה היחידות קשורות זו לזו בחזקות של 10. למשל, יחידות האורך המטריות הן קילומטרים, מטרים ומילימטרים, ויחידות המסה הן קילוגרמים וגרמים. אחרי המהפכה של 1789 פיתחו הצרפתים, כניסוי, אפילו שיטה עשרונית של זמן, שהחזיקה מעמד זמן קצר. אבל אפשר לראות שהעולם המודרני עדיין רווי ביחידות מידה ארכאיות.
→ הסעיף הקודם: 2.17 מצפים עתיקים | הסעיף הבא: 2.19 אסטרולוגיה ←

