ניקולאוס קופרניקוס (Nicolaus Copernicus) הוא שהתחיל את המהלך לראות את השמש, ולא את כדור הארץ, כמרכז מערכת השמש. הוא נולד ב-19 בפברואר 1473 בעיר טורון שבפולין, בנו של סוחר פולני. בזמן לימודיו באוניברסיטה באיטליה הוא התלהב מהמחשבה המדעית שפרחה בארץ זו. בגיל 24 ערך את התצפיות האסטרונומיות הראשונות שלו. כמה שנים אחר כך קיבל משרה של פקיד כנסייה בכנסייה הקתולית. המשרה הזאת נתנה לו את הזמן ואת הביטחון הכלכלי להמשיך במחקריו האסטרונומיים. בגיל 31 צפה בהתקבצות נדירה – מעבר של כמה פלנטות קרוב זו לזו בשמים. בהתקבצות הזאת נמצאו כל חמש הפלנטות הידועות, וגם הירח, בקבוצת הכוכבים סרטן. קופרניקוס מצא שמקומותיהן סטו בכמה מעלות מתחזיות שחושבו לפי המודל של תלמי.

באדיבות pixabay
קופרניקוס ערך מעט תצפיות חדשות. לעומת זאת, הוא הקדיש זמן רב לבחינת מודלים שונים לסידור של מערכת השמש. הוא הגיע למסקנה שחיזוי מקומות הפלנטות יהיה פשוט יותר אם נניח שהשמש נמצאת במרכז וכדור הארץ הוא אחת הפלנטות שסובבות אותה. בסביבות שנת 1512 הפיץ קופרניקוס חיבור קצר (Commentariolus) שהכיל את עיקרי ההשערה החדשה שלו: השמש היא מרכז מערכת השמש, הפלנטות נעות סביבה, והכוכבים רחוקים לאין שיעור יותר. החיבור הופץ רק בכתב יד, לכמה ממכריו של קופרניקוס. קופרניקוס המשיך במחקריו, אבל מחשש למחלוקת עם הכנסייה הקתולית דחה את הפרסום במשך שנים רבות. לבסוף, בעידוד עמיתים שבאו לבקר אותו, ובהם גם אנשי כמורה, הסכים שהחיבור הכתוב יופץ בהיקף רחב יותר. הידיעות על עבודתו של קופרניקוס התפשטו במהירות.
בסוף ימיו, בשנת 1543, פרסם קופרניקוס סיכום של כל עבודתו, בספר "על סיבובי הגלגלים השמימיים" (De revolutionibus orbium coelestium). בספר הזה פרש והסביר את הראיות שלו לסידור של מערכת השמש: אפשר להסביר את מקומות הפלנטות בשמים אם מניחים שכדור הארץ והפלנטות האחרות נעים סביב השמש. מהספר הודפסו רק כ-400 עותקים, ורק חלק קטן ממנו עוסק בהשערה ההליוצנטרית. ובכל זאת, לפי אחת הדעות, המשמעות המודרנית של המילה "רבולוציה" (revolution) – מהפכה, מהפך פוליטי וחברתי פתאומי – נובעת משם ספרו של קופרניקוס.

באדיבות ויקיפדיה
הספר המהפכני של קופרניקוס היה עתיד לעורר סערה, כי אנשי הכנסייה ורוב האינטלקטואלים החזיקו בדעה שכדור הארץ נמצא במרכז. אנדראס אוסיאנדר (Andreas Osiander), תאולוג לותרני שהשגיח על הדפסת הספר, ניסה להרגיע את הרוחות: הוא הוסיף לספר הקדמה, שבה נאמר שאין צורך לקבל את התיאוריה החדשה כמציאות פיזיקלית, ואפשר לראות בה רק מודל נוח לחישוב מקומות הפלנטות. מבחינה פילוסופית זו הייתה דרך לגיטימית להסתכל על הדברים. קופרניקוס כבר הותקף בידי פרוטסטנטים אדוקים: בשנת 1539 כינה אותו מרטין לותר "השוטה הזה [ש]רוצה להפוך את כל מדע האסטרונומיה. יהושע ציווה על השמש לעמוד בגבעון, ולא על הארץ". בעולם של דוגמות נוקשות, פגיעה ברעיונות המקובלים מסוכנת. בשנות ה-30 של המאה ה-16 ספג מיכאל סרווטוס (Michael Servetus) ביקורת על כתביו באסטרולוגיה ובאסטרונומיה, ובשנת 1553 הוא הועלה על המוקד ככופר, משום שדגל בתאולוגיה מסתורית שפגעה גם בפרוטסטנטים וגם בקתולים. גם הפרוטסטנטים וגם הקתולים דיכאו רעיונות כפירה. ז'אן קלווין (John Calvin) היה מי שהוביל להוצאתו להורג של סרווטוס, אף שבהתקף של מתינות המליץ לערוף את ראשו במקום לשרוף אותו. סרווטוס, איש בעל השכלה רחבה ותחומי עניין מגוונים, שיפר את הנתונים הגאוגרפיים על ארץ הקודש וגילה גם את זרימת הדם בריאות. קופרניקוס ידע שגם הוא נגע בקן צרעות.
למרות הסערה סביב ספרו, קופרניקוס לא הצליח להוכיח שהמודל ההליוצנטרי נכון. הוא הלך בעקבות המסורת היוונית והניח שמסלולי הפלנטות חייבים להיות מעגלים מושלמים. לכן המודל שלו לא חזה את מקומות הפלנטות בדיוק רב יותר מהמודל של תלמי. אבל סימן ההיכר של תיאוריה טובה הוא היכולת שלה להסביר בדיוק את התצפיות. אם כך, מדוע העדיפו המדענים את הרעיון ההליוצנטרי?

הצבת השמש במרכז מכניסה למודל של מערכת השמש סימטריה ופשטות. במודל של תלמי, מרקורי ונוגה מיוחדות, כי הן סובבות סביב נקודות ריקות בין כדור הארץ לשמש. אצל קופרניקוס כל הפלנטות נעות סביב השמש באותו כיוון. הוא מסביר בפשטות את העובדה שמרקורי ונוגה נראות תמיד קרוב לשמש. במודל של תלמי, התנועה הנסוגה של פלנטות אחדות מוסברת בעזרת אמצעי מלאכותי – תנועה באפיציקלים. המודל של קופרניקוס מסביר אותה באופן טבעי, בעזרת המהירויות השונות של הפלנטות במסלוליהן: כשכדור הארץ, במסלולו הפנימי, "עוקף" את מאדים, נראה מאדים כאילו הוא הופך זמנית את כיוון תנועתו על רקע הכוכבים הרחוקים.
המודל החדש של קופרניקוס היה גם אלגנטי. במודל של תלמי היו שילובים רבים ושונים של גודל האפיציקלים ושל תנועתם שהתאימו פחות או יותר לתנועות הפלנטות. הדבר נראה לקופרניקוס שרירותי ולא מספק – כמו חידה שאין לה פתרון יחיד. נזכיר את רעיון התער של אוקאם בשיטה מדעית, שלפיו מעדיפים רעיונות פשוטים על פני רעיונות מסובכים מדי. במודל ההליוצנטרי, המרחקים היחסיים בין הפלנטות נקבעים באופן חד-משמעי מתוך התנועות הנראות שלהן. יש בתנועות סדירות: הפלנטות הקרובות ביותר לשמש מקיפות אותה המהר ביותר. הפלנטות הפנימיות נראות תמיד ליד השמש. הפלנטות החיצוניות נראות בכל זווית ביחס לשמש, ולפעמים הן נעות בתנועה נסוגה. קופרניקוס הכיר גם את עבודתו של אריסטרכוס. היה הגיוני להציב את הגוף הגדול ביותר, השמש, במרכז כל התנועות.
נגד המודל ההליוצנטרי הועלו התנגדויות. אם כדור הארץ נע, מדוע איננו מרגישים בתנועה? לקופרניקוס לא הייתה תשובה פשוטה לכך, אבל הוא הצביע על כך שאת התנועה השנתית של השמש בשמים אפשר להסביר באותה מידה בתנועה שנתית של כדור הארץ סביב השמש, כשצירו נטוי. את התנועה הנראית של כדור הכוכבים אפשר להסביר באותה מידה בסיבוב היומי של כדור הארץ. מבקרים אחדים טענו שלא ייתכן שקו המשווה של כדור הארץ מסתובב במהירות של כ-1,700 קילומטרים לשעה – אבל המודל הגאוצנטרי חייב את כדור הכוכבים להסתובב מהר פי אלף! ההתנגדות הגדולה האחרונה הייתה שאין שום שינוי עונתי בזוויות שבין הכוכבים ובבהירותם. במודל הגאוצנטרי הכוכבים מקיפים את כדור הארץ במרחק קבוע, ולכן אינם משנים לעולם את בהירותם או את המרחקים הזוויתיים ביניהם בשמים. לעומת זאת, במודל ההליוצנטרי כדור הארץ חייב לשנות את מרחקו מכל חלק של כדור הכוכבים עם חילופי העונות. ובכל זאת, אף כוכב לא נראה מתבהר ומתעמעם, ואף קבוצת כוכבים לא נראתה משנה את גודלה במהלך השנה. תומכי ההשקפה ההליוצנטרית נאלצו להניח שהכוכבים רחוקים כל כך, שאי אפשר להבחין בשינויים האלה. במונחים של שיטה מדעית זה מצב לא נוח: המודל צריך להסביר מדוע תחזית שלו אינה נצפית!

באדיבות University of Iowa.
עד כמה רחוקים היו צריכים להיות הכוכבים במודל של קופרניקוס? כדי להבין זאת עלינו להכיר את מושג הפרלקסה (parallax). פרלקסה היא השינוי בזווית שמתרחש כשמסתכלים על עצם קרוב, על רקע רחוק, משתי נקודות מבט שונות. זה רעיון מוכר. דמיינו שאתם נוסעים במכונית, ובאופק רכס הרים רחוק. עץ קרוב נראה זז על רקע האופק מהר יותר מעץ רחוק – זהו שינוי בזווית הפרלקסה. הושיטו אצבע למרחק זרוע והסתכלו עליה פעם בעין אחת ופעם בעין השנייה. השינוי הקטן בנקודת המבט מעין לעין הוא תזוזת פרלקסה. כך אנחנו תופסים עומק בזכות הראייה בשתי עיניים. אם יודעים את המרחק בין שתי נקודות התצפית ואת זווית הפרלקסה, גאומטריה פשוטה נותנת את המרחק אל העצם הקרוב. אם הזווית a קטנה, אפשר להשתמש במשוואת הזווית הקטנה: d / D = a / 206,265, כאשר d הוא המרחק בין נקודות התצפית, D המרחק אל העצם, ו-a הזווית בשניות קשת.
אותו רעיון חל על הכוכבים. במודל הגאוצנטרי אפשר היה לצפות להבדל בזווית שבין שני כוכבים על כדור הכוכבים כשמודדים אותה בזמנים שונים או ממקומות שונים על פני כדור הארץ. אבל לא רואים שום הבדל, ומכאן שהכוכבים רחוקים מאוד בהשוואה לגודלו של כדור הארץ. עד שהרעיון הקופרניקני התקבל, כבר האמינו האסטרונומים שהכוכבים מפוזרים בחלל ואינם קבועים בקליפה גבישית. במודל ההליוצנטרי, כוכב קרוב אמור להראות תזוזת פרלקסה ביחס לכוכבים רחוקים יותר, כשכדור הארץ נע במסלולו סביב השמש. אבל שום תזוזה כזאת לא נצפתה מעולם. בעזרת משוואת הזווית הקטנה אפשר להראות עד כמה רחוקים היו צריכים להיות הכוכבים. גבול הדיוק של המדידות הזוויתיות היה בערך דקת קשת אחת ('1), כלומר 60 שניות קשת ("60). לכן:
d / D < 60 / 206,265 ≈ 0.0003
ומכאן D / d > 3,400. כלומר, כדי שלא יהיה אפשר להבחין בפרלקסה, הכוכבים היו צריכים להיות רחוקים לפחות פי 3,400 מקוטר מסלולו של כדור הארץ סביב השמש! לאנשים רבים היה קשה לקבל את הרעיון של יקום עצום כל כך.
קופרניקוס עצמו לא זכה לראות את שיא הוויכוח הסוער על יקום שבמרכזו השמש. לפי המסופר, העותקים הראשונים של ספרו הגיעו אליו ביום מותו, בשנת 1543, בגיל 70. בעזרת הדפוס, שהומצא כמאה שנה קודם לכן, הרעיון ההליוצנטרי נדון במהרה במרכזי הלימוד בכל רחבי אירופה. המהפכה הקופרניקנית יצאה לדרך, ודרך החשיבה שלנו על היקום לא תהיה עוד כשהייתה.
→ הסעיף הקודם: 3.2 הרנסנס | הסעיף הבא: 3.4 טיכו ברהה ←

