ההתמיינות הובילה לשינויים בהרכב הסלעים ככל שמעמיקים לתוך כדור הארץ. מחקרים סייסמיים חושפים סוג שני של שכבות. השכבות אינן מובחנות על פי ההרכב שלהן, אלא בדרך שבה מגיב הסלע לכוחות הפועלים עליו. באופן כללי, השכבות החיצוניות של כדור הארץ והירח התקררו דיין כדי להפוך למוצקות כמעט לחלוטין. לכן, ללא קשר להרכב, שכבות אלה נוקשות יחסית ושבירות, בעוד שהשכבות הפנימיות, החמות יותר, פלסטיות יותר וניתנות לעיוות. שכבת פני השטח השבירה נקראת ליתוספירה, מן המילה היוונית "ליתוס", שפירושה סלע. הליתוספירה של כדור הארץ מגיעה עד לעומק של כ-100 ק"מ, דרך הקרום ואל תוך המעטפת העליונה.
באדיבות ויקיפדיה
האזורים מתחת לליתוספירה, לעומת זאת, במיוחד בעומק של כ-100 עד 350 ק"מ, הם חמים יותר ועשויים לכלול כיסים של מאגמה מותכת. אזור זה, הנקרא אסתנוספירה, יכול להתעוות באופן פלסטי. מֶרֶק (שפכטל), שנועד להצמדת זכוכית, הוא דוגמה לחומר שמתנהג בצורה פלסטית. כאשר מושכים אותו לאט, הוא נמתח וזורם, אך אם מושכים אותו בחדות, הוא נקרע. ניתן לחשוב על רוב המעטפת של כדור הארץ כחומר הדומה למֶרֶק, או קרחון: חתיכת קרחון ניתן לשבור בעזרת פטיש. נראה כי הוא מוצק ושביר. אך במשך תקופות זמן ארוכות, הקרחון זורם באיטיות. באותו אופן, המעטפת נראית נוקשה, אך היא יכולה לזרום לאט בזרמים עצומים.
נוכחותה של ליתוספירה קרירה ונוקשה על פני אסתנוספירה פלסטית וחמה, אופיינית לגופים פלנטריים רבים. עובי הליתוספירה הוא גורם חשוב בהסבר תופעות רבות בפני השטח. לדוגמה, עומק הליתוספירה של הירח הוא בערך 1000 ק"מ – עבה הרבה יותר מאשר הליתוספירה של כדור הארץ. הסיבה לכך היא כי הירח קטן יותר מכדור הארץ, ולכן הוא התקרר מהר יותר ובאופן מלא יותר. הליתוספירה במאדים עבה מזו של כדור הארץ מאותה סיבה. הדבר מאפשר להרים במאדים להתנשא לגבהים רבים יותר מאשר בכדור הארץ, משום שהליתוספירה העבה תומכת בהם טוב יותר. ליתוספירה עבה מסבירה גם, בחלקה, את היעדר טקטוניקת הלוחות בשאר מערכת השמש – הליתוספירה של פלנטה חייבת להיות דקה דיה כדי להישבר ללוחות נפרדים.
→ הסעיף הקודם: 5.8 סוגי סלעים | הסעיף הבא: 5.10 מים בכדור הארץ ←