הבוקר של 20 ביולי 1976 עלה קר ובהיר על מישור סלעי ושומם בשם כריסה (Chryse), בפלנטה מאדים. הבוקר הזה חל שבע שנים בדיוק, יום ביומו, אחרי שבני האדם הראשונים הלכו על הירח. טמפרטורת השחר במאדים הייתה כמינוס 84 מעלות צלזיוס, אבל עד אחר הצהריים התחמם האוויר לכמינוס 34 מעלות. בסביבות 16:11 קרה דבר יוצא דופן מאוד: חללית ירדה מהשמיים.
גבוה בשמיים בצבע המשמש נפתח מצנח לבן. מתחתיו התנדנדה חללית יציבה בעלת שלוש רגליים, בגובה אדם בערך. כשהמצנח ומטענו התקרבו אל פני השטח, המצנח השתחרר, והחללית צנחה. ברגע האחרון ניצתו מנועי רקטה בתחתית החללית, העלו ענני אבק אדמדם והניחו אותה על פני מאדים. שמה של החללית היה ויקינג 1. כשהאבק שקע, נפתחו מכסי המצלמות שלה. במעבדה להנעה סילונית (JPL) בפסדינה שבקליפורניה חיכו המדענים שניהלו את המשימה שהמצלמות של ויקינג ישלחו את התצלומים הראשונים מפני השטח של מאדים.
באדיבות Teach Astronomy
הסקר של ויקינג 1 סימן את הנחיתה המוצלחת הראשונה של מכשירים על פני הפלנטה השכנה הדומה ביותר לשלנו. מכדור הארץ מיפו המדענים עננים נעים, כיפות קרח בקטבים וכתמים כהים המשתנים עם העונות על פני מאדים. היו שהשערו שיש בפלנטה חיים, אולי בצורת צמחייה המשתנה עם העונות. אחרים אף העלו השערות על קיום תרבויות תבוניות. הדרך היחידה לבדוק את התיאוריות האלה הייתה להנחית מכשירים על פני הפלנטה האדומה. המדענים חיכו בציפייה לתמונות הראשונות, שחצו מיליוני קילומטרים בדרכן לכדור הארץ. מה שראו היה פלנטה צחיחה וחסרת חיים.
כמה שבועות אחרי ויקינג 1 הגיעה ויקינג 2. אחר כך לא ביקרה במאדים שום מכונה מעשה ידי אדם במשך 21 שנה. לבסוף, ב-4 ביולי 1997, נחתה פאתפיינדר על מישור בשפך של ערוץ נהר במאדים. החללית הקטנה, שהתקשורת אהבה, הציגה את מאדים לדור חדש. שלושת המכשירים שלה שלחו תמונות רבות ומדדו את הכימיה של הקרקע, ומכשיר אחד מדד גם את הכימיה של שישה סלעים גדולים. התמונות חשפו את היופי השומם של מאדים: שמיים בצבע משמש, שאבק ורדרד מרחף בהם, ופני שטח של דיונות חול וסלעים פזורים. פאתפיינדר צילמה כמה מערבולות אבק קטנות באופק, וזיהתה סלעים שאולי נסחפו במורד הנהר לפני מיליארדי שנים, כשפני השטח של מאדים עוד היו רטובים, ואולי אף ירד בו גשם.
באדיבות NASA
פאתפיינדר פתחה תקופה של חזרה לחקר מאדים, ובשנים שאחריה יצאו משימה אחר משימה לחקור את פני השטח שלו. בעקבות סימני הגלגלים של פאתפיינדר הגיעו רכבי החקר ספיריט ואופורטוניטי, ששוגרו מכדור הארץ ב-2003 ונחתו בינואר 2004. הם חקרו מכתשים רבים, דגמו סלעים וחיפשו סימנים למים. במאי 2009 שקעה ספיריט בחול, ונאלצה להפוך לתחנת תצפית נייחת. המעבדה להנעה סילונית איבדה את הקשר עם ספיריט במרץ 2010, והכריזה על סיום המשימה ב-25 במאי 2011, אחרי שלא הצליחה ליצור איתה קשר במשך יותר משנה. אופורטוניטי פעלה עד 10 ביוני 2018 – 14 שנים יוצאות דופן, הרבה מעבר ל-90 הימים שתוכננו למשימתה!
לצד ספיריט ואופורטוניטי, נחתה הנחתת פיניקס במאדים בקיץ 2008, חפרה בקרקע הקוטבית ומצאה מים. אף שפיניקס לא שרדה את החורף של מאדים, המשימה הקצרה הוכיחה אחת ולתמיד שיש במאדים קרח מים. היא אף צילמה כנראה טיפות של מים מלוחים על אחת מרגלי החללית – עדות לכך שמים מלוחים יכולים להתקיים אפילו באטמוספירה הדלילה והקפואה של מאדים.
משימות החקר במאדים היום נועדו לסלול את הדרך לבני אדם שיצאו למאדים בעשורים הבאים. אחת מהן היא מעבדת המדע של מאדים, קיוריוסיטי (Curiosity). היא שוגרה ב-26 בנובמבר 2011, ונחתה במאדים ב-6 באוגוסט 2012, אחרי סדרת נחיתה נועזת שבנאס"א כינו "שבע דקות של אימה".
באדיבות NASA
קיוריוסיטי היא פלטפורמה בגודל של רכב שטח, שבעזרתה מבצעים המדענים מרחוק מגוון רחב של ניסויים כימיים, גיאופיזיים וניסויי צילום. התאומה הכמעט זהה שלה, פרסבירנס, הגיעה למאדים ב-2021 ועדיין חוקרת את פני השטח. שני הרכבים הראו שיש במאדים חומר אורגני, ושייתכן שבעבר הוא היה ראוי למגורים. מתוכננות גם משימות שיגיעו למאדים ויחזירו לכדור הארץ דגימות של קרקע מאדים, כנראה בסוף שנות ה-30, אם יצליחו לרסן את העלויות. מאדים עשוי עדיין להיראות עוין וזר, אבל ככל שאנו מבינים טוב יותר את העולם האדום והשומם, כך קל יותר לדמיין שיום אחד נחיה שם.
→ הסעיף הקודם: 6.13 מחקרים מוקדמים של מאדים | הסעיף הבא: 6.15 מאדים במבט מודרני ←