
באדיבות NASA/JPL

באדיבות NASA
הירחים הגדולים ביותר במערכת השמש אינם שונים מאוד מהפלנטה הקטנה מרקורי: גנימד וטיטאן גדולים ממנה בקוטרם, אף שמסתם קטנה ממחצית מסתה. הם נשלטים בידי אותה גיאופיזיקה שאנחנו רואים בפלנטות הארציות, אבל יש להם גם תכונות ייחודיות של ממש. איו, הירח של צדק שהגופרית שולטת בו, הוא הגוף הפעיל ביותר מבחינה געשית במערכת השמש. ירח אחר של צדק, אירופה, מכוסה קרח חלק, עם פסים מסתוריים, ובלי שום יבשה. וטיטאן, הירח של שבתאי, עטוף באטמוספירה של חנקן, צפופה יותר מזו של כדור הארץ, ויורד בו גשם של מתאן על נוף של נהרות ודלתות. הגיוון הזה הופך את הירחים של מערכת השמש החיצונית לעולמות מרתקים לחקר.
רוב הירחים במערכת השמש החיצונית עשויים תערובת של קרח וסלע. פני השטח שלהם קרחיים ומחזירים היטב את האור (לבנים), או כהים יותר, בגוון חום-אפור, במקומות שבהם קרח ישן הגיב עם קרינה קוסמית. על רבים מהירחים אפשר לחשוב בטעות שהם גופים של קרח טהור מחגורת קויפר או גרעינים של שביטים, אבל לירחים הגדולים ביותר יש גם ליבה סלעית.

באדיבות NASA/JPL

באדיבות NASA/JPL/Space Science Institute

באדיבות NASA/JPL
כדי להבין ירחים כאלה, אפשר להיעזר בכמה עקרונות בסיסיים של פלנטולוגיה השוואתית. למשל, פני שטח שיש בהם פחות מכתשי פגיעה הם צעירים יותר. לכן בכל פעם שאנחנו רואים בירח אזור בלי מכתשים (או, במקרה של אירופה, את כל פני השטח כמעט בלי מכתשים), אנחנו יודעים שכוח גיאולוגי כלשהו פעל בו ושינה וחידש את פני השטח. יש לכך אפשרויות רבות. ידוע שבכמה מהירחים הקרחיים יש גייזרים או הרי געש של קרח (קריו-געשיות) – למשל באנקלדוס – ובאחרים חושדים שיש. חומר שנופל בחזרה מהתופעות האלה יכול לחדש את פני השטח של ירחים קרחיים, כמו שלבה מהרי געש מתפרצים מחדשת את פני השטח של פלנטות (ושל איו).
עיקרון נוסף של פלנטולוגיה השוואתית הוא שבעולמות שיש בהם יותר חום פנימי יש יותר פעילות גיאולוגית. רוב הירחים הם רק כדורי קרח מכוסי מכתשים, בלי פעילות פנימית, אבל תופעות גאות – "לישה" כבידתית של הירח – יכולות להעביר אליו אנרגיה ולהניע תהליכים גיאולוגיים. רואים זאת בשניים מהירחים של צדק, אירופה ואיו. המסלולים שלהם אליפטיים מעט, ומכיוון שהמרחק שלהם מצדק (ומהירחים האחרים) משתנה, הם מתכופפים ומתחממים במחזוריות. כך נוצרת הפעילות הגעשית באיו, ואולי אף מעין טקטוניקת לוחות של קרח באירופה.

באדיבות NASA/JPL

באדיבות NASA/JPL
רוב הירחים במערכת השמש החיצונית הם למעשה גושים של קרחים, שאין בהם פעילות גיאולוגית, ובהם כמויות זעירות של חומר אורגני. בהתחלה החומרים האלה מעורבבים באופן אחיד בקרח, שמחזיר היטב את האור. אבל קרינה קוסמית וחלקיקי רוח השמש משנים את פני השטח, והכימיה שלהם מתפתחת: נוצרות תרכובות אורגניות שחורות, עשירות בפחמן, שנקראות חומרים פחמניים. אפילו אחוז קטן מהן מספיק כדי להשחיר את הקרח. החומר הזה מצטבר לאורך זמן רב, אבל אם הירח מתחמם אפילו במעט, הקרח שמתחת יכול להימס ולפרוץ אל פני השטח, ולהשאיר פני שטח לבנים וטריים. לכן לירחים (ולגופים בחגורת קויפר) יש לעיתים קרובות פני שטח כהים או פני שטח קרחיים ובהירים, לפי ההיסטוריה שלהם. יחסי הגומלין בין החומר הפחמני השחור לבין הקרח הלבן מוסיפים עוד לתכונות המפתיעות הרבות של העולמות המגוונים האלה.
פלנטות, אסטרואידים, גופים בחגורת קויפר וירחים יוצרים יחד רצף של סביבות גיאולוגיות. כשחוקרים את כולם, הטבע מאפשר לנו לראות איך תכונות שונות משפיעות על התהליכים הגיאולוגיים שאנחנו רואים. כך אפשר להגביל את התיאוריות שלנו, ולהניע מחקר נוסף של מערכת השמש.
→ הסעיף הקודם: 7.15 ירחים של הפלנטות הגדולות | הסעיף הבא: 7.17 משימת וויאג'ר ←

