
פרסיבל לוול האיץ בצוות הבנייה שלו בלי הרף. השנה הייתה 1894, ועל רמה גבוהה בצפון טריטוריית אריזונה, ליד העיירה פלגסטף, מיהר האיש העשיר מבוסטון להשלים מצפה כוכבים. הוא רצה להספיק לצפות במאדים בהתקרבות שלו לכדור הארץ באוקטובר. מאדים היה אז במרחק של כ-65 מיליון ק"מ – מעט רחוק יותר מאשר בהתקרבות של 1892, אבל גבוה בהרבה בשמי הצפון, ולכן נוח יותר לתצפית. רק במשך כמה חודשים יהיה מאדים נגיש כל כך, גדול ובולט בשמי הלילה. הטלסקופ הגדול שלוול תכנן, בקוטר 61 ס"מ, היה אמור לאפשר סוף-סוף להבחין בפרטי פני השטח של מאדים, אבל הוא הותקן רק ב-1896; ב-1894 צפה לוול בטלסקופים קטנים יותר שהושאלו לו. הוא הפנה אותם בהתרגשות אל הפלנטה האדומה, והבחין בכיפות הקוטב של מאדים ובפני השטח הלא אחידים שלו. אבל יותר מכול משך את תשומת ליבו מה שנראה כמו מערך של סימנים קוויים – כמאה "תעלות" שלדבריו כיסו את הפלנטה.

לוול לא היה הראשון שראה תעלות במאדים, ובוודאי לא האחרון. בשתי ההתקרבויות הקודמות של מאדים לכדור הארץ צפו כמה אסטרונומים איטלקים בתוואים מיוחדים על פני השטח. הם תיעדו סימנים מפותלים, שקראו להם canali – "ערוצים". כשעיתונאים אמריקאים שמעו על הסיפור, הם תרגמו את המילה בטעות ל-canals, כלומר "תעלות". המילים קרובות, אבל "תעלות" רומזות להנדסה של יצורים תבוניים. כששמע לוול על מה שראו האיטלקים, הוא רצה לחפש תוואים דומים בטלסקופ חזק יותר. לוול חזר על התצפיות של האסטרונומים האיטלקים, והידיעות על התגלית שלו התפשטו במהירות. אפילו העיתון המיושב "וול סטריט ג'ורנל" נדבק בקדחת המאדים, וכתב בסיכום השנה (ב-1907) ש"האירוע יוצא הדופן ביותר של השנה הוא ההוכחה שסיפקו תצפיות אסטרונומיות לכך שיש במאדים חיים מודעים ותבוניים".
האם התצפיות של לוול הספיקו כעדות לחיים במאדים? לוול עצמו היה משוכנע לגמרי. הוא נימק שהתוואים הקוויים במאדים הם מבנים שלא ייתכן שנוצרו באופן טבעי, והסיק שבמאדים חיה תרבות תבונית. לדבריו, בגלל מחסור במים במאדים, התרבות הזאת נאבקת על קיומה; ולכן בנו המאדימים תעלות כדי להוביל מים מכיפות הקרח הקוטביות אל קווי הרוחב הנמוכים הצחיחים. הוא הודה שגם בטלסקופ החדש שלו אין כושר הפרדה שיאפשר לראות את התעלות עצמן. את הקווים הכהים שראה הוא הסביר כרצועות של צמחייה עשירה, שמושקית במים מהתעלות – וכך התעלות נראות טוב יותר מכדור הארץ.
פרסיבל לוול נולד ב-1855 למשפחה אריסטוקרטית בבוסטון, ועשה את הונו במסחר. אחרי שסיים את לימודיו בהרווארד הוא נסע ברחבי העולם, ונעשה חוקר של ההיסטוריה והתרבות של אסיה. אבל אהבתו האמיתית הייתה האסטרונומיה. נלהב מהתצפיות במצפה החדש, לוול כתב ב-1895 ספר בשם "מאדים". בספר הפופולרי הזה הציג לוול בתוקף ובשכנוע את טענותיו בעד חיים במאדים. הוא כתב: "די ברור שיצורים שבנויים מבחינה גופנית כמונו היו מוצאים את מאדים מקום לא נוח בעליל. אבל אין דבר בעולם או מעבר לו, ככל הידוע לנו, שימנע מדג בעל זימים, למשל, להיות אישיות נעלה ביותר. דג ודאי מדמיין שחיים מחוץ למים הם בלתי אפשריים; ובדומה לזה, מי שטוען שחיים ברמה גבוהה כמו שלנו, או גבוהה יותר, אינם אפשריים כי יש שם פחות אוויר לנשימה – טוען לא כפילוסוף, אלא כדג."

למרות הפרסום והפופולריות של התצפיות של לוול, אסטרונומים מכובדים רבים חלקו על ממצאיו. באותם ימים הצילום האסטרונומי היה פרימיטיבי ולא יעיל, ולכן התמונות היחידות של מאדים היו ציורים שצוירו ביד בעמל רב. כמה אסטרונומים מקצועיים טענו שגם הם רואים את התעלות, אבל רבים יותר לא ראו אותן. לפי סיפור שמסופר, עמיתים של לוול ערערו על המפות שצייר. האסטרונומים במצפה ציירו קווים על כדור בגודל של כדור כדורסל, והציבו טלסקופ קטן במרחק מדויק, כך שכושר ההפרדה יהיה כמו זה של הטלסקופ בקוטר 61 ס"מ כשהוא מכוון אל מאדים האמיתי. אחר כך אתגרו את לוול לצייר מפה של ה"תעלות" שעל הכדור. כשהשוו את הכדור למפה, לא נמצא שום מתאם בין הקווים שצייר לוול לבין הקווים שעל הכדור. האם לוול נתן לרצונו לראות תעלות במאדים להשפיע על התצפיות שלו? ניסוי מתועד מאותו סוג ערך ב-1903 האסטרונום הבריטי אדוארד מאונדר: תלמידים שהתבקשו להעתיק מרחוק ציור של מאדים, שהיו בו רק כתמים לא סדירים, ציירו קווים ישרים – "תעלות". המקרים האלה, יחד עם התצפיות של האסטרונומים עצמם, הביאו רבים לצאת נגד לוול. למשל, מנהל מצפה ליק תיאר את כתביו של לוול כ"חצאי אמיתות מטעים ומצערים". וראש מדור התצפיות במאדים של האגודה האסטרונומית הבריטית כתב: "אלמלא ידעתי מראש שהתעלות שם, הייתי מחמיץ לפחות שלושה רבעים מהן."

ההתקרבות הבאה של מאדים לכדור הארץ הייתה ב-1909. בינתיים היו לאסטרונומים שיטות טובות יותר לצילום פלנטות, וטלסקופים גדולים יותר עם כושר הפרדה טוב יותר. בתמונות של מאדים, וגם בתצפיות בטלסקופ הגדול של מצפה מודון שבצרפת, נראו עכשיו ה"תעלות" כתוואים לא סדירים ולא מחוברים. יתרה מזו, תצפיות נוספות הראו שמאדים יבש מכדי לקיים צורות חיים גדולות. (כיום ידוע שהכיפות הקוטביות של מאדים עשויות בחלקן מפחמן דו-חמצני קפוא – "קרח יבש" – ובחלקן מקרח מים). אלפרד וואלאס, שניסח את תורת הברירה הטבעית במקביל לצ'רלס דרווין, כתב בלהט (ב-1907): "לא רק שמאדים אינו מיושב ביצורים תבוניים כמו שמר לוול מניח, הוא אינו ראוי למגורים בשום אופן." לוול נפל קורבן לכוח השכנוע של ציפיותיו, ולסכנה שבהשפעה של סובייקטיביות על מסקנות מדעיות.

למרות העדויות החדשות, האמונה של הציבור בתעלות ובחיים במאדים לא נחלשה. תמונות של מאדים עם מערכות תעלות מורכבות הופיעו בספרי לימוד בבתי הספר עד שנות ה-50. הטעות של לוול פתחה מאה שנים של השערות על חיים במאדים, שמושרשות במיוחד בתרבות הפופולרית. הדוגמה הראשונה נכתבה בתוך פחות משלוש שנים מספרו של לוול: ה"ג ולס פרסם את "מלחמת העולמות", יצירת מדע בדיוני מרשימה ורבת השפעה. ולס תיאר בה יצורים תבוניים שחיים במאדים. התרבות במאדים מבינה שהתעלות אינן מספיקות כדי לקיים חיים על הפלנטה הגוססת, ובייאושם מחפשים המאדימים מקור חדש למים ופולשים לכדור הארץ בעזרת טכנולוגיה צבאית עדיפה. בסוף הם חולים ומתים מחיידקים ארציים נפוצים. מאז התצפיות של לוול, לפני יותר ממאה שנה, ובהשראת "מלחמת העולמות", הסקרנות שלנו לגבי חיים ביקום השפיעה מאוד על ספרים, סרטים, שירים ואמצעי תקשורת רבים אחרים.
→ הסעיף הקודם: 19.6 חיים במערכת השמש | הסעיף הבא: 19.8 המשמעות של חיים במאדים ←

