
עדות חד-משמעית לחיים במאדים – או בכל מקום אחר מחוץ לכדור הארץ – תעורר שאלות פילוסופיות גדולות, שעומדות מאחורי פרטי הפרשנות של הכימיה, הביולוגיה, הגאולוגיה והאסטרונומיה. מדוע ההודעה ב-1996 על חיים אפשריים במטאוריט המאדימי ALH 84001 כבשה כל כך את דמיון הציבור? איך יכלו חיים כאלה לשגשג בעבר על הפלנטה האדומה, שהיא היום מדבר קפוא? ומדוע מדענים שונים בחנו את אותן עדויות והגיעו למסקנות שונות מאוד? אלה שאלות חשובות, לא רק על הסלע ממאדים, אלא על הדרך שבה המדע פועל.
התשובה לשאלה "מדוע הציבור הגיב בעוצמה כזאת לגילוי אפשרי של חיים בפלנטה אחרת?" היא שבני האדם תוהים כבר כמה מאות שנים אם החיים בכדור הארץ ייחודיים. מה תפקידנו ביקום? האם ייתכן שיש עולמות אחרים שהסביבה בהם דומה לכדור הארץ, וצורות חיים דומות לשלנו? האם כדור הארץ הוא פסגת הבריאה כולה ו"בירת היקום"? האם הוא תאונה קוסמית ייחודית, או רק אחת מפלנטות רבות שפזורות בין הגלקסיות ויש בהן חיים? השאלות האלה הן חלק מתנועה אינטלקטואלית רחבה, שנמשכת כבר כמה מאות שנים.

עד המאה ה-16 רוב האנשים חשבו שכדור הארץ הוא מרכז היקום, והשמש, הפלנטות, הכוכבים וגופים אחרים נעים סביבו. אבל אז שיער המדען הפולני ניקולאוס קופרניקוס שהשמש, ולא כדור הארץ, נמצאת במרכז מערכת הפלנטות שלנו. בתוך כמה דורות הוכח שהוא צדק, והאנושות למדה שהשמש היא רק כוכב רגיל אחד מבין כוכבים רבים מספור. התגלית הזאת נודעה כ"מהפכה הקופרניקאית". קופרניקוס הראה לראשונה שבני האדם אינם במרכז הבריאה, ודחף אנשים לחשוב על היחסים שלהם עם היקום. כמאה שנה אחר כך הראה גלילאו בטלסקופ הקטן שלו שהירח הוא עולם גאולוגי כמו כדור הארץ. הרעיון של "ריבוי עולמות" נקלט אצל מדענים ופילוסופים, והפך לסבירה את האפשרות שהחיים אינם ייחודיים לפלנטה שלנו.
היבט נוסף של המהפכה הזאת הגיע במאה ה-19, כשהמדען האנגלי צ'רלס דרווין ואחרים הראו שבני האדם הם רק מין אחד מבין מינים רבים שהתפתחו בכדור הארץ. הביולוגים חשפו שרשרת של מינים לאורך מיליוני שנים רבים, ורוב המינים נכחדו. אבן הדרך הבאה בשינוי תפיסת העולם שהתחיל במהפכה הקופרניקאית הגיעה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כשאסטרונומים הוכיחו שהשמש אינה נמצאת במרכז הגלקסיה הענקית שלנו, דמוית הדסקה, אלא במרחק של כ-27,000 שנות אור ממנו – בערך באמצע הדרך לשוליים. יתרה מזו, הגלקסיה שלנו היא רק אחת ממיליארדי הגלקסיות שאפשר לראות בטלסקופים גדולים. שוב הורידו הממצאים את בני האדם ממקומם המרכזי ביקום.

את השאלה אם היו אי-פעם חיים במאדים אפשר לראות, אם כן, כפרק עכשווי בהרפתקה הארוכה הזאת – גילוי מקומנו ביקום. פלנטות נמצאו סביב כוכבים קרובים רבים. אם לכל כוכב יש אולי מערכת פלנטרית, ויש כוכבים רבים כל כך, מספר האתרים האפשריים לחיים עצום. האם ייתכן שהחיים בכדור הארץ הם רק מקרה אחד מני רבים של חיים שפזורים ביקום, כמו פרחים באחו? או שמא החיים מורכבים ובלתי סבירים כל כך שהם נוצרו רק פעם אחת ביקום? זו שאלה גדולה, ועדיין איננו יודעים את התשובה. אבל אחרי מאות שנים של השערות, ייתכן שאנחנו על סף פריצת דרך.
השאלה "איך יכלו להופיע חיים במאדים?" מכילה את התמצית של נושא רחב יותר. בעצם אנחנו שואלים אם הכללים שקובעים את מה שאנחנו חווים בכדור הארץ חלים גם על פני מרחקים עצומים בחלל. איך נראים הפלנטות והכוכבים באמת? מאין באים היסודות? איך החומר מאורגן? איך הוא מגיב עם קרינה? איך אטומי פחמן מתחברים לאטומים אחרים ויוצרים מולקולות מסובכות שמסוגלות לשכפל את עצמן? האם התהליכים האלה מתרחשים גם בפלנטות אחרות? כדי לענות על השאלות האלה צריך כמה מושגי יסוד בפיזיקה ובכימיה. מתברר שמערכת קטנה להפליא של כללים פיזיקליים קובעת את ההתנהגות של כל מה שיש ביקום.
השאלה "איך אנחנו יודעים שתוצאות המדע נכונות?" מובילה לנושא רחב נוסף. איך אנחנו "יודעים" משהו? בני האדם הגיעו להאמין שיש הסברים פיזיקליים לתופעות המגוונות של עולם הטבע. למשל, אנחנו יודעים שליקויי חמה נגרמים כשהירח חולף לפני השמש. דחינו את הרעיון שליקויים מבטאים את זעמם של אלי השמש, כמו שהאמינו כמה תרבויות עתיקות. כשאנחנו נתקלים בתופעה שאיננו מבינים, אפשר לחקור אותה בדרך לוגית ושיטתית. הדרך הזאת הניבה רעיונות פיזיקליים שמתארים הכול – מהתגובות שמתרחשות במרכזו של כוכב ועד לתנאים שהיו מיד אחרי היווצרות היקום. אותה דרך חשיבה מדעית, שהזיזה אותנו ממרכז היקום, משמשת היום כדי להכריע אם חיים מחוץ לכדור הארץ נדירים או נפוצים.
→ הסעיף הקודם: 19.7 לוול והתעלות במאדים | הסעיף הבא: 19.9 סביבות קיצוניות במערכת השמש ←

