מדענים יכולים להקטין את השגיאה התצפיתית בעזרת ציוד מדויק יותר ובעזרת מדידות רבות ובלתי תלויות. ניקח את הדוגמה של מדידת דף נייר. נניח שאנחנו משתמשים בסרגל שמסומן במילימטרים כדי למדוד את רוחבו של דף נייר. אם נמדוד פעם אחת, אולי נקבל 217 מילימטרים. עד כמה המדידה הבודדת הזאת מדויקת, או אמינה? אפשר לחשוב שהיא מדויקת עד גודל השנתה הקטנה ביותר בסרגל, כלומר מילימטר. אבל למעשה איננו יודעים זאת.

נמדוד את רוחב הדף עשר פעמים ונקבל את התוצאות: 217, 216, 216, 216, 215, 217, 216, 217, 218 ו-216 מילימטרים. האומדן הטוב ביותר הוא הממוצע של המדידות:
ממוצע = (217 + 216 + 216 + 216 + 215 + 217 + 216 + 217 + 218 + 216) / 10 = 216.4 mm
כשיש כמה מדידות, אפשר לחשב את הפיזור שלהן. הפיזור, שנקרא סטיית התקן, הוא מידת ההתפזרות של המדידות הבודדות סביב הממוצע. מחשבים אותו מתוך ההפרשים בין כל מדידה לבין הממוצע: מעלים את ההפרשים בריבוע, מחברים אותם, מחלקים במספר המדידות פחות אחד, ולבסוף מוציאים שורש ריבועי מהתוצאה:
סטיית התקן = √([(217 − 216.4)2 + (216 − 216.4)2 + … + (216 − 216.4)2] / (N − 1)) = 0.8 mm
בחישוב הזה שלוש הנקודות (…) הן קיצור שחוסך מקום: צריך לחבר את הריבועים של כל עשרת ההפרשים. רוב המחשבונים יעשו את החישוב הזה בשבילכם, אבל כדאי לראות אותו כתוב במלואו. למה מחלקים במספר המדידות פחות אחד ולא במספר המדידות? מפני שאי אפשר להעריך פיזור מתוך מדידה אחת. מבחינה מתמטית, כש-N = 1 מחלקים באפס, והנוסחה מאבדת את משמעותה. שימו לב שכשמספר המדידות גדול מאוד, ההבדל בין N ל-N − 1 אינו חשוב במיוחד.
מה מרוויחים מדענים מביצוע יותר ממדידה אחת? אנחנו יודעים שהאומדן המשולב אמין יותר, כי הוא פחות רגיש לטעות שאולי נעשה במדידה בודדת (למשל, קריאה שגויה של השנתות בסרגל). אנחנו גם יודעים מה גודל השגיאה האמיתי, כי הוא נקבע לפי הפיזור של המדידות הבודדות. קודם, כל מה שיכולנו לעשות במדידה בודדת היה להעריך שהשגיאה היא בגודל השנתה הקטנה ביותר בסרגל:
מדידה בודדת ± שגיאה מוערכת = 217 ± 1 mm

עשר המדידות יחד נותנות אומדן אמין יותר ואת סטיית התקן של מדידה בודדת, 0.8 מ"מ. אבל אי-הוודאות של הממוצע עצמו קטנה יותר: היא שווה לסטיית התקן חלקי השורש הריבועי של מספר המדידות, 0.8/√10 ≈ 0.3 מ"מ. גודל זה נקרא השגיאה התקנית של הממוצע:
ממוצע ± שגיאה תקנית = 216.4 ± 0.3 mm
אי-הוודאות של המדידה המשולבת קטנה אפוא מהשנתה בסרגל: המדידות הרבות הגדילו את הדיוק. וזה מאפשר לנו לרשום את התוצאה ברמת פירוט גבוהה יותר – ארבע ספרות משמעותיות במקום שלוש. אם היו מבצעים מספר גדול מאוד של מדידות, ההיסטוגרמה שלהן הייתה מקבלת את הצורה שנקראת התפלגות נורמלית, או בשפה יומיומית עקומת פעמון.
בדוגמת המדידה של מיקום כוכב, אפשר לקבוע את המיקום בדיוק רב יותר ויותר בעזרת עוד ועוד מדידות בלתי תלויות. לעולם לא נוכל לומר בוודאות מוחלטת היכן הכוכב באמת. אבל אפשר לצרף נתונים ולקבל אומדנים צרים יותר ויותר של מיקומו הסביר. עכשיו מדובר בשני ממדים, ולכן האומדן הטוב ביותר למיקום הוא הממוצע של מיקומי X והממוצע של מיקומי Y של המדידות הבודדות. הפיזור של המיקומים נותן את השגיאה.
חשבו על סדרת מצבים שבהם מספר המדידות גדל מאחת לשלוש, לעשר ולשלושים. בכל מקרה האומדן הטוב ביותר למיקום הוא ממוצע המדידות. הממוצע אכן משתנה כשמספר המדידות גדל, אבל הוא משתנה פחות ופחות, כי לנקודה חריגה אחת יש השפעה הולכת וקטנה.
פחות ברור איך להגדיר את הפיזור של המדידות. בחירה בשגיאה שמקיפה את כל המדידות אינה רעיון טוב, כי (בניגוד לממוצע) היא תהיה רגישה מאוד לנקודה חריגה אחת. בתורה של גאוס, ובנוסחה המתמטית שלמעלה, תחום של סטיית תקן אחת מקיף כשני שלישים מהמדידות. כדאי לזכור שבכל אחד משני הצירים יש סיכוי של כשליש שהמיקום האמיתי של הכוכב נמצא מחוץ לתחום של שגיאה תקנית אחת.

ככל שמספר המדידות גדל, השגיאה התקנית של הממוצע קטנה והמדידה המשולבת מדויקת יותר. בעזרת מדידות רבות מקטינים את ההשפעה של קריאות חריגות ומקבלים ממוצע אמין יותר. השגיאה התקנית של הממוצע עומדת ביחס הפוך לשורש הריבועי של מספר המדידות. בשפה מתמטית:
השגיאה התקנית של הממוצע ∝ 1/√N
הסימן ∝ פירושו "עומד ביחס ישר ל-". בשתי הדוגמאות, מיקום הכוכב והמדידה בסרגל, רואים מדוע מדע טוב קשה כל כך: כדי להקטין את השגיאה התקנית פי שלושה צריך פי תשעה יותר מדידות! נוטים לחשוב על המדע במונחים של תגליות דרמטיות, אבל רוב ההתקדמות המדעית היא קרסום סבלני של השגיאות, כדי להתאים מודלים פיזיקליים לעולם בדיוק הולך וגדל.
רוב הדיונים באי-ודאות של מדידות מדעיות עוסקים בשגיאות אקראיות. אי-ודאות מסוכנת יותר נובעת משגיאות שיטתיות. אלה שגיאות שנובעות מפגם כלשהו בציוד המדידה או מטעות בדרך שבה מבצעים את המדידה. דמיינו שהסרגל שהשתמשתם בו הודפס עם סולם מילימטרים שגוי. במקרה כזה צירפתם מדידות רבות מתוך אמונה שאתם משיגים תוצאה מדויקת, ובפועל כל המדידות היו פגומות.
שגיאות שיטתיות ערמומיות, כי אין ניסוי פשוט שאפשר לעשות עם המדידות עצמן כדי לחשוף אותן. תצטרכו להשוות את הסרגל שלכם לסרגל של מישהו אחר. בתולדות האסטרונומיה היו דוגמאות חשובות רבות לשגיאות שיטתיות. באסטרונומיה, שבה אפשר לחקור את היקום רק מרחוק ולא לערוך ניסוי מעבדה, קשה מאוד לאתר שגיאות שיטתיות.
→ הסעיף הקודם: 1.10 ספרות משמעותיות ורמת הדיוק | הסעיף הבא: 1.12 סימון מדעי ←

