בעזרת חוקי ניוטון אפשר לחשב באיזו מהירות צריך גוף לנוע כדי להיכנס למסלול מעגלי סביב פלנטה. התשובה תלויה רק במסת הפלנטה ובמרחק מהפלנטה אל המסלול הרצוי. ככל שהפלנטה מסיבית יותר, המהירות הדרושה גדולה יותר; ככל שהמסלול גבוה יותר מעל פני השטח, המהירות קטנה יותר. בכדור הארץ, בגובה שנמצא ממש מעל האטמוספירה, התשובה היא 7.8 קילומטרים לשנייה – כ-28,000 קילומטרים לשעה – ולכן צריך טיל גדול כדי לשגר לוויין! המהירות הזאת היא המהירות המזערית הדרושה כדי שגוף יישאר בחלל קרוב לכדור הארץ, והיא נקראת המהירות המעגלית. גוף שמהירותו נמוכה יותר ייפול בחזרה אל פני כדור הארץ בגלל הכבידה.

אותו רעיון חל על כל גוף שמקיף גוף גדול ממנו. המהירות המעגלית של הירח סביב כדור הארץ היא כקילומטר אחד לשנייה. כדור הארץ מקיף את השמש במהירות ממוצעת של 30 קילומטרים לשנייה (מסלולו של כדור הארץ הוא אליפסה ולא מעגל, אבל הוא קרוב מספיק למעגל כדי שזה יהיה קירוב טוב). לפלנטות רחוקות יותר מהשמש יש מהירויות מסלוליות נמוכות יותר. המהירות המעגלית הממוצעת של פלוטו היא כ-5 קילומטרים לשנייה בלבד.
כדי לשגר לוויין, כל מה שצריך לעשות הוא להרים אותו בעזרת טיל אל מעל לאטמוספירה של כדור הארץ, ואז להאיץ אותו עד שיגיע למהירות של 7.8 קילומטרים לשנייה. מסלול כזה נקרא מסלול נמוך סביב כדור הארץ (Low Earth Orbit): גובהו כ-200 קילומטרים, וזמן ההקפה בו הוא כ-90 דקות. בהשקעה של הרבה יותר אנרגיה אפשר להכניס לוויין למסלול מיוחד שנקרא מסלול גאוסינכרוני. בגובה של כ-36,000 קילומטרים זמן ההקפה שווה בדיוק לזמן הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו (כ-24 שעות; ליתר דיוק, יממה כוכבית – 23 שעות ו-56 דקות). לוויין גאוסטציונרי – לוויין במסלול כזה מעל קו המשווה – מסתובב יחד עם כדור הארץ, ונראה כאילו הוא תלוי מעל נקודה קבועה על פני השטח. כל צלחות הטלוויזיה בלוויין מכוונות ללוויינים במסלולים כאלה, ולכן הן יכולות להישאר מכוונות כל הזמן לאותו כיוון קבוע.
אם מגדילים את מהירות הלוויין, הוא עובר למסלול אליפטי שמגיע גבוה יותר מעל כדור הארץ. אם ממשיכים להגדיל את המהירות, מגיעים לעקומה שאינה אליפסה סגורה, שנקראת פרבולה. מסלול פרבולי לעולם אינו חוזר: הגוף ממשיך להתרחק מכדור הארץ עוד ועוד, עד שהוא נמלט מהכבידה של כדור הארץ ונכנס למסלול סביב השמש.
המהירות הדרושה כדי להימלט לגמרי אל החלל מנקודה מסוימת נקראת מהירות הבריחה. מחוקי ניוטון עולה שמהירות הבריחה מכל נקודה שווה פשוט לשורש של 2 כפול המהירות המעגלית באותה נקודה – בלי תלות במסת הגוף. לכן, לגוף במסלול נמוך סביב כדור הארץ מהירות הבריחה היא בערך √2 × 7.8 ≈ 11.0 קילומטרים לשנייה (ומפני כדור הארץ עצמם – 11.2 קילומטרים לשנייה). אפשר להקל על המשימה אם משגרים מזרחה מקו המשווה: שם הסיבוב של כדור הארץ, במהירות של כחצי קילומטר לשנייה, פועל כמו קלע, ומקטין את המהירות שהטיל צריך להשיג ביחס לכדור הארץ. טיל שמגיע למהירות הבריחה נמלט מכדור הארץ ועף משם. אבל גם במהירות הבריחה מכדור הארץ, הוא עדיין נתון לכבידה החזקה יותר של השמש, ולכן ייכנס למסלול סביב השמש. כדי לצאת ממערכת השמש לגמרי, הגוף צריך להימלט מהכבידה של השמש. ממרחק המסלול של כדור הארץ, הדבר דורש מהירות של שורש 2 כפול המהירות המעגלית של כדור הארץ במסלולו, כלומר √2 × 30 ≈ 42 קילומטרים לשנייה. חמש גשושיות של נאס"א – פיוניר 10, פיוניר 11, וויאג'ר 1, וויאג'ר 2 וניו הורייזנס – נמצאות במסלולים כאלה, שמוציאים אותן ממערכת השמש לתמיד. שתיים מהן, וויאג'ר 1 ו-וויאג'ר 2, כבר חצו את ההליופאוזה – הגבול של אזור ההשפעה של רוח השמש – בשנים 2012 ו-2018.
→ הסעיף הקודם: 3.17 רעיון המסע בחלל | הסעיף הבא: 3.19 קיצור תולדות מסעי החלל ←

