ניוטון סיפק במאה ה-17 את חוקי הפיזיקה שהם הבסיס למסע אל מחוץ לכדור הארץ, אבל נדרשו עוד כמה מאות שנים עד שפותחה הטכנולוגיה שמאפשרת לממש את הרעיונות האלה. היום, כשעידן החלל כבר בן כמעט 70 שנה, חלליות ששיגרנו כבר יצאו מתחום ההשפעה של רוח השמש.

באדיבות ויקיפדיה
בתקופת המלחמה הקרה פיתחו גם ארצות הברית וגם ברית המועצות תוכניות לשגר לחלל את הלוויינים המלאכותיים הראשונים, למטרות צבאיות. החלל היה זירה חדשה לכיבוש. ברית המועצות ניצחה במרוץ הזה כשבשנת 1957 שיגרה את הלוויין המלאכותי הראשון שפעל בהצלחה – לוויין מדעי קטן בשם ספוטניק 1. ההצלחה הבלתי צפויה הזאת הדהימה את העולם, ודחפה לפיתוח מהיר של תוכנית חלל אמריקנית. בינתיים, בשנת 1961, שיגרה ברית המועצות את האדם הראשון לחלל: הטייס הסובייטי האהוד יורי גגרין הקיף את כדור הארץ בחלל, לראשונה בהיסטוריה. הסובייטים הובילו בשלב המוקדם של מרוץ החלל: הם שיגרו את האישה הראשונה לחלל, וקוסמונאוט סובייטי היה הראשון שיצא מחלליתו לחלל הפתוח. הם גם ריסקו על הירח את הגוף הראשון מעשה ידי אדם, ושיגרו גשושיות לעבר מאדים ונוגה.

בתגובה להישגים האלה, ארצות הברית הכינה תוכניות שאפתניות לשיפור החינוך המדעי ולהגדלת מימון המחקר. הנשיא ג'ון פ. קנדי הפך את חקר החלל לנדבך מרכזי בתוכנית האמריקנית לניצחון במלחמה הקרה. נאס"א – מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי של ארצות הברית – נוסדה כדי להוביל בטכנולוגיה ובמדע של החלל. קנדי התחייב שארצות הברית תנחית בני אדם על הירח עד סוף שנות ה-60, והתחייבות זו הלהיבה את המאמץ האמריקני בחלל. התוצאה הייתה תוכנית אפולו. כיום אנחנו יודעים שהסובייטים פתחו בסתר בתוכנית משלהם להנחתת אדם על הירח, במקביל לתוכנית אפולו: הם בנו טיל ענק ונחתת ירח. הם זנחו את התוכנית אחרי שניסויים בלתי מאוישים של הטיל הגדול שלהם נכשלו בפיצוצים דרמטיים. בשנת 1968 היו האסטרונאוטים של אפולו 8 בני האדם הראשונים שעזבו את המסלול סביב כדור הארץ, הגיעו אל הירח והקיפו אותו, במשימה שהכינה את הנחיתה. שנה אחר כך היו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין בני האדם הראשונים שדרכו על עולם אחר.

באדיבות NASA
ההתעניינות הציבורית בתוכנית החלל הגיעה אז לשיאה. בשלוש השנים הבאות הנחיתו משימות אפולו 12 אסטרונאוטים בשישה אתרים שונים על הירח. אבל התיאבון של הציבור לתוכנית אפולו היקרה פחת, והתוכנית הופסקה בשנת 1972; שלוש משימות הירח האחרונות שתוכננו לא שוגרו מעולם. בשיא תוכנית אפולו היה התקציב של נאס"א יותר מ-4% מתקציב הממשל הפדרלי של ארצות הברית (כ-4.4% בשנת 1966). זו הייתה רמת מימון שאי אפשר היה להמשיך בה לאורך זמן, במיוחד כשארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם.

בשנים שאחר כך שיגרו כמה מדינות גשושיות רובוטיות לפלנטות אחרות, והן שלחו את תמונות התקריב הראשונות של פני השטח שלהן. גשושית סובייטית הייתה הרובוט הראשון שהביא דגימות קרקע מהירח. גשושית סובייטית אחרת שרדה את הירידה דרך האטמוספירה החמה והסוערת של נוגה, וצילמה את התמונות הראשונות של פני השטח שלה. הסובייטים גם ריסקו גשושיות על מאדים, ומאוחר יותר נחתה חללית אמריקנית על מאדים ושלחה את התמונות הראשונות של פני השטח שלו. זוג גשושיות אמריקניות חקרו את כל ארבע הפלנטות הענקיות ואת הירחים שלהן, וסוכנות החלל האירופית – ארגון משותף של מדינות אירופה – שיגרה את הגשושית הראשונה שצילמה מקרוב גרעין של שביט. התוצאה של כל הפעילות הזאת היא שחלפנו על פני כל הגופים הגדולים במערכת השמש וצילמנו את כולם מקרוב.

גם הטיסות המאוישות התקדמו. ארצות הברית פיתחה את מערכת מעבורות החלל, להעברת לוויינים וניסויים מדעיים למסלול. במקור תוכננה המעבורת להיות "משאית חלל", עם שיגורים מדי שבוע, ובסופו של דבר אפילו עם נוסעים משלמים. אבל בעיות טכניות והאסונות של צ'לנג'ר ושל קולומביה האטו את התוכנית. ובכל זאת, המעבורת הייתה הדרך הטובה ביותר של ארצות הברית להעלות מטען גדול למסלול. סיום תוכנית המעבורות (2011) גרם לכך שבמשך כעשור הייתה ארצות הברית תלויה בסוכנות החלל הרוסית כדי להביא אמריקנים לחלל. התלות הזאת הסתיימה עם פיתוחו של דור חדש של חלליות מסחריות.

באדיבות NASA
באותה תקופה התרכזו הסובייטים בבניית תחנת חלל. קוסמונאוטים רוסים בתחנת החלל מיר קבעו שיאי עולם, כשחיו במסלול יותר משנה ברציפות. ההבנה של ההשפעות של שהייה ממושכת בחוסר משקל על בני אדם חיונית, אם נרצה אי פעם לשלוח אנשים למאדים או ליעדים אחרים במערכת השמש. אחריה באה תחנת החלל הבינלאומית, שבה שותפות ארצות הברית, רוסיה, קנדה, יפן וסוכנות החלל האירופית, ושבה ביקרו כבר יותר מ-290 אנשים מ-26 מדינות. למרות המתיחות הגאופוליטית, תחנת החלל הבינלאומית מראה כבר 25 שנה שבני אדם יכולים לחיות ולעבוד בחלל בהרמוניה.
עידן החלל נולד מתוך התחרות והחשדנות של המלחמה הקרה. מעצמות העל התחרו מי תוביל את העולם במדע ובטכנולוגיה. מאז סוף המלחמה הקרה קוצצו התקציבים לחקר החלל, וגם למחקר המדעי בכלל. חקר החלל יקר. בעידן של מימון מצומצם, צריך שיתוף פעולה בינלאומי כדי להתקדם. תחנת החלל הבינלאומית היא דוגמה מצוינת לשיתוף פעולה מוצלח בין ארה"ב ורוסיה מאז השקתה בשנת 1998. באופן דומה, התוכניות לגשושיות רובוטיות למאדים כוללות מאמצים מתואמים של כמה סוכנויות חלל (אם כי שיתוף הפעולה של אירופה עם רוסיה במשימת ExoMars הופסק בשנת 2022, אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה). מרוץ שהחל מתחרות בין מדינות אפשרי עכשיו רק בשיתוף פעולה ביניהן. היריבות בין ארצות הברית לברית המועצות, שעיצבה את חצי המאה הראשונה בחלל, השתנתה עם צמיחתה של תעשיית חלל מסחרית תוססת. בשנת 2021, לראשונה בעידן החלל, ביצעו חברות פרטיות יותר שיגורים למסלול סביב כדור הארץ מאשר ממשלות.
→ הסעיף הקודם: 3.18 מסלולים | הסעיף הבא: 3.20 הנחיתות על הירח ←

