
חוסר משקל הוא מצב לא טבעי ולא נעים. המטוס שבו אנשים מקבלים טעימה מ"אפס כבידה" נקרא "שביט ההקאה". כמחצית מכל מי שטסים לחלל סובלים ממחלת תנועה, שיכולה לכלול בחילה, הקאות, סחרחורת, כאבי ראש ותחושה כללית רעה. בדרך כלל היא חולפת אחרי יומיים-שלושה, אבל 10% מהאסטרונאוטים סובלים מצורה ממושכת ומתישה של מחלת החלל, שפוגעת ביכולתם לתפקד כרגיל. הדבר ידוע מהימים הראשונים של טיסות החלל, אבל אסטרונאוטים, שהיו אמורים להיות עשויים "מהחומר הנכון", נרתעו מלדווח על כך – ולעתים קרובות, אם דיווחו, הורחקו מטיסות. הסנטור האמריקני ג'ייק גארן הפך לסמל של הקאה בחלל כשטס במעבורת החלל בשנת 1985, ומאז מדרגים אסטרונאוטים את התסמינים שלהם ב"סולם גארן". גארן כמעט לא היה מסוגל לתפקד לאורך כל הטיסה. האוקיינוגרף וחוקר נאס"א רוברט סטיבנסון אמר: "ג'ייק גארן הותיר את חותמו בחיל האסטרונאוטים, כי הוא מייצג את הרמה המרבית של מחלת חלל שמישהו יכול להגיע אליה. לכן הסימן למצב של חולי מוחלט וחוסר תפקוד מוחלט הוא גארן אחד. רוב החבר'ה יגיעו אולי לעשירית גארן, אם בכלל".
חוקר הולנדי ערך ניסויים שבהם הכניס אנשים לצנטריפוגות אנושיות (שמשמשות לעתים קרובות באימוני אסטרונאוטים), וראה שאחרי היציאה מהצנטריפוגה הם סבלו מתסמינים דומים. מכאן שמה שמעורר את מחלת החלל הוא ההסתגלות לכוח כבידה שונה, ולא היעדר הכבידה. למען הדיוק, אסטרונאוטים לעולם אינם נמצאים ב"אפס כבידה" – הכבידה נמצאת בכל מקום ביקום. אבל במסלול סביב כדור הארץ האסטרונאוטים וה"מכל" שלהם נמצאים יחד בנפילה חופשית סביב כדור הארץ, ולכן הם "מרחפים" בתוך המכל. המונח המדויק יותר הוא מיקרו-כבידה. בזכות תחנת החלל מיר, השיאים של שהייה ממושכת בחוסר משקל שייכים לרוסים. ולרי פוליאקוב שהה 438 ימים ברציפות במיר באמצע שנות ה-90, וקוסמונאוטים אחרים שהו במסלול יותר משנה. בכמה טיסות צברו קוסמונאוטים רוסים אחדים יותר משנתיים בחלל; השיאן, אולג קונוננקו, צבר עד 2024 יותר מ-1,100 ימים בחלל בחמש טיסות. הניסיון של הקוסמונאוטים האלה מספק תובנות חיוניות על מה צריך לבדוק כשנשלח בני אדם למאדים.

כל ההשפעות הגופניות יחד היו גורמות לכל מי שחולם לטוס לחלל לחשוב פעמיים. בלי כבידה, צורת הגוף משתנה. אסטרונאוטים מתארכים ב-5 עד 6 סנטימטרים, אבל ההתארכות הזאת (וההתכווצות שאחריה, כשהם חוזרים) כואבת מאוד. האיברים הפנימיים נודדים למעלה, הפנים מתנפחות, המותניים והרגליים מצטמקים, והתוצאה נראית כמו קריקטורה של איש חזק. אבל זו אשליה: בלי כבידה להיאבק בה, השרירים מתנוונים והעצמות נעשות דקות ושבירות. אסטרונאוטים מתעמלים שעתיים-שלוש ביום כדי להילחם בהשפעות האלה. גם הלב נחלש, ולחץ הדם עלול לרדת עד כדי כך שאדם מתעלף לפעמים. מערכת החיסון נחלשת בחלל, ונדידת נוזלי הגוף כלפי מעלה גורמת לגודש ולכאבי ראש. הסבילות לסוכר והרגישות לאינסולין משתנות מאוד בחלל. מכיוון שהאסטרונאוטים אינם מוגנים בידי האטמוספירה של כדור הארץ, הקרינה הקוסמית גורמת לנזק מוחי קל, ולפי מחקרים בבעלי חיים היא עלולה גם להקדים את הופעת מחלת אלצהיימר. גם העיניים נפגעות: הקוסמונאוט הרוסי ולנטין לבדב סבל מקטרקט (ירוד) מחמיר אחרי שבעה חודשים במסלול, ולפי הדיווחים איבד את ראייתו. הקרינה הקוסמית יוצרת גם הבזקי אור מבריקים בגלגל העין – מעין כדור דיסקו פרטי.
אוכל טוב מקל על אי-הנוחות הגופנית, או לפחות מרים את המורל. האסטרונאוטים הראשונים אכלו תפריט עגום למדי: משחה מתובלת מתוך שפופרת, או חטיפים מיובשים בהקפאה בגודל של ביס. פירורים וטיפות נוזל שמרחפים בחלל עלולים לזרוע הרס במכשירים אלקטרוניים רגישים, ולכן נמנעו מהם בכל מחיר. היום הבחירה הרבה יותר טובה. אסטרונאוטים יכולים להתפנק בשקיות של קוקטייל שרימפס, בקר סטרוגנוף וקינוח דובדבנים. רבות מהטכנולוגיות שפיתחה נאס"א להכנת ארוחות, לאיטומן, לעיקורן ולחימומן אומצו בידי תעשיית המזון, ומשרתות היום צופי טלוויזיה בכל העולם. תאי הדלק של מעבורת החלל ייצרו מים, ולכן היה לכך יתרון נוסף: המים שבהם הוסיפו לחות למזון יוצרו במסלול, וכך נחסך משקל בשיגור.
בתחנות החלל שבמסלול התמונה מוכרת למדי. האסטרונאוטים של סקיילאב התאספו סביב שולחן שאפשר היה "לשבת" לידו בעזרת רצועות לרגליים, ולכל אחד מהם היו סכין, מזלג וכף, וגם מספריים לחיתוך אריזות הפלסטיק. בתחנת החלל הבינלאומית התפריט חוזר על עצמו כל שמונה ימים, מה שעלול להפוך מונוטוני אם שוהים שם שנה. מחצית הארוחות אמריקניות ומחציתן רוסיות, ובאימונים הצוותים טועמים ובודקים את האוכל של המדינה האחרת. התפריט של המבורגרים ובורשט התרחב כשאנשים ממדינות אחרות התחילו לטוס לתחנה. האסטרונאוטים מקבלים שלוש ארוחות ביום וחטיפים מדי פעם. מי שמתעורר ברעב באמצע הלילה צריך לפשוט על מלאי החירום, שמובא למקרה שהנחיתה תתעכב מסיבה כלשהי. פשיטה על האוכל של מישהו אחר היא עבירה חמורה: הארוחות של כל אסטרונאוט מותאמות להעדפותיו ומסומנות בנקודה צבעונית. מסעות התפרקו גם בגלל פחות מזה – מספיק להיזכר במרד על ספינת "קיין", בגלל התותים שנעלמו לקפטן קוויג. קשה להבטיח תזונה מאוזנת, כי מגוון המזון מוגבל. מגדילים את כמות ויטמין D, כי אין אור שמש שיעזור לגוף לייצר אותו, ומחסור בו יגרום לאובדן עצם מוגזם. מפחיתים את כמות הברזל, כי האסטרונאוטים מייצרים פחות כדוריות דם אדומות, ואינם צריכים את הכמות הרגילה. כמות הקלוריות נשארת בערך כמו על פני כדור הארץ.
מה שנכנס חייב לצאת. איסוף ההפרשות וטיפול בהן הם בעיה אמיתית בתוך החלל הצפוף של חללית או של תחנת חלל. נאס"א מחייבת את האסטרונאוטים להתאמן ב"מאמן תנוחה", שמלמד אותם לכוון את הצואה לפתח שקוטרו כחמישה סנטימטרים, בזמן שהם צופים בסרטון שצולם מלמטה כלפי מעלה. החיתולים שייכים לעבר, אבל כשיש תקלה בשירותים החלליים, האסטרונאוטים נאלצים לחזור לשיטות איסוף פרימיטיביות עוד יותר. בשנת 2008 התקלקלו השירותים היחידים של תחנת החלל הבינלאומית. הסאטיריקן הטלוויזיוני סטיבן קולבר לעג בתוכניתו לנאס"א על כך שנאלצה להשתמש במה שהיא כינתה "מערכת איסוף דמוית שקית". כשנאס"א ערכה תחרות פתוחה לבחירת שם למודול חדש בתחנה, קולבר גייס את צופיו להציף את אתר האינטרנט של נאס"א – וניצח. אבל נאס"א התחמקה, ובמקום לקרוא למודול "קולבר" קראה לו "טרנקוויליטי" (שלווה).
למאות האנשים שכבר היו בחלל, החוויה גוברת על כל אי-נוחות גופנית. איזו חוויה נשגבת זו בוודאי – לעבור בתשעים דקות את מה שפילאס פוג של ז'ול ורן עבר בשמונים יום, לראות את שפת כדור הארץ המעוקלת, שבה השמים מתכהים ללילה, ולהציץ אל מעבר לאופק. וזה רק שולי החלל. מעבר להם קורא לנו מגוון עצום של עולמות מרתקים.
→ הסעיף הקודם: 3.24 עתיד חקר החלל | הסעיף הבא: 3.26 הירח, מאדים והלאה ←

