
ביותר מחמישים השנים שעברו מאז דרכנו על הירח, כמעט נשכח שלנאס"א הייתה אז תוכנית נועזת לחקר הירח, שהייתה אמורה להגיע לשיאה בבסיס על הירח עד 1980. במהלך שש הנחיתות של אפולו הוארך משך השהייה על פני הירח מיום אחד לשלושה ימים, חליפות החלל שודרגו כך שאפשרו הליכות על הירח של עד שבע שעות, ונוסף רכב הירח החשמלי. בשנת 1968, כשנאס"א התכוננה לטיסה המאוישת הראשונה של אפולו, היא הקימה צוות עבודה שבחן את רעיון תחנת הירח. אחרי שלוש משימות סיור לאתרי נחיתה שונים, הייתה נאס"א שולחת שש משימות או יותר לאתר אחד, כהכנה לבסיס קבע. צוות העבודה פתח את הדוח שלו בהכרזה שמצפה מדעי בינלאומי על הירח, עם שנים-עשר אסטרונאוטים, צריך להיות יעד מרכזי של הסוכנות. החלופה שהצוות המליץ עליה הייתה לפתח ציוד חדש שישמש גרעין לבסיס עתידי. מודול מטען ירחי חדש, עם שלב נחיתה בלי שלב המראה, היה מוריד לפני הירח כ-3,200 קילוגרמים. פריט המטען הכבד ביותר שלו היה אמור להיות מחסה במשקל כטונה, שיכול לאכלס שני אנשים במשך שבועיים. הוא היה מוריד גם שני "תרמילי סילון" אישיים מרשימים לתנועה על פני הירח, ורכב ירח שאפשר לנהוג בו בידי אסטרונאוט או בשלט רחוק מבקרת הטיסה ביוסטון. המטען היה כולל גם תנור שמש לניסויים בהפקת חומרים שימושיים מהקרקע, טלסקופ בקוטר 30 סנטימטרים, ערכה לניסויים ביולוגיים וציוד מעבדה שונה. צוות הייעוץ של נאס"א העריך שהכנת התשתית לבסיס על הירח תוסיף מיליארד דולר לעלות המתוכננת של תוכנית אפולו.
זה היה רעיון נהדר, אבל הוא נתקל במציאות הפוליטית. תקציב נאס"א הגיע לשיאו באמצע שנות ה-60, בלהט הפיתוח של הנחיתות על הירח: בשנת 1966 הוא היה כ-5.9 מיליארד דולר – 4.4% מתקציב הממשל הפדרלי. הנשיא לינדון ג'ונסון תמך בנאס"א בנחישות, אבל עלות מלחמת וייטנאם זינקה ל-25 מיליארד דולר בשנת 1967, והקונגרס חיפש דרכים לקצץ. אחרי ההתלהבות מהצעד ההיסטורי של ניל ארמסטרונג, ההתעניינות הציבורית דעכה, ותקציב נאס"א התחיל לרדת בחדות.
בשנת 2009 פרסם המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים (CSIS) הערכה של עלות בסיס על הירח. ההערכה מניחה שיהיה קיים טיל כבד, וכיוון שסביר שלפחות לשלוש מדינות תהיה יכולת כזאת, זו הנחה בטוחה למדי. עלות הפיתוח של הפרויקט, 35 מיליארד דולר, נמוכה בהרבה מהמחיר של תחנת החלל הבינלאומית, 150 מיליארד דולר, ואם מפזרים אותה על פני עשור, היא אינה גבוהה מעלות ההפעלה של מעבורות החלל. עלות ההפעלה של הבסיס מוערכת ב-7.4 מיליארד דולר בשנה. מחצית מעלות ההפעלה נובעת מההנחה שלא יהיו משאבים מקומיים, ולכן יהיה צריך להעביר מכדור הארץ לירח ארבע טונות של אספקה לכל אדם בשנה. הצרכים הבסיסיים של כל אסטרונאוט ביום (בהנחה שהמים ממוחזרים ביעילות) הם 2.5 ליטרים (2.5 קילוגרמים) של מים לשתייה ולהכנת מזון, 0.8 קילוגרם חמצן ו-1.8 קילוגרם מזון מיובש. הצורך המרכזי האחר הוא אנרגיה – אנרגיית שמש.
ברור שבסיס על הירח יהיה בר-השגה יותר אם יוכל לספק את צרכיו בעצמו ככל האפשר. הירח נחשב תמיד לסלע עקר, יבש ומופצץ במטאוריטים, ולכן התעוררה התרגשות רבה כשבאמצע שנות ה-90 שלחו חלליות שהקיפו אותו ראיות לקיומם של מים. בשנת 2010 פורסמו תוצאות של לוויין הודי, צ'נדרייאן-1, שמצא קרח באזורים המוצלים תמיד בתוך מכתשים ליד הקוטב הצפוני של הירח. ממחקר זה עלה שבירח יש לפחות 600 מיליון טונות של קרח, בשכבות כמעט טהורות בעובי של כמה מטרים. המרכיב החיוני האחר של בסיס על הירח הוא חמצן לנשימה. קרקע הירח, הרגולית, מכילה 40% עד 45% חמצן לפי מסה. בכימיה פשוטה למדי אפשר לחמם אותה בעזרת אנרגיית שמש ל-2,500 קלווין ולשחרר את החמצן מהמינרלים, ולהפיק 100 גרם של חמצן לנשימה מכל קילוגרם קרקע. אפשר גם לפרק מים לחמצן ולמימן – המרכיבים העיקריים של דלק טילים. אפילו את החומר לבניית מגורים אפשר לייצר במקום. קרקע הירח היא תערובת ייחודית של סיליקה (צורן דו-חמצני) ושל מינרלים שמכילים ברזל, ואפשר להתיך אותה בעזרת מיקרוגלים לחומר מוצק דמוי זכוכית. טכנולוגיה פשוטה למדי יכולה להפוך את העפר ללבנים קרמיות קשות. סוכנות החלל האירופית מפתחת מדפסת תלת-ממד שיכולה ליצור גושים לבניית קירות בקצב של שלושה מטרים בשעה – מהר מספיק כדי לבנות מבנה מגורים שלם בשבוע.

העלות של בסיס על הירח קטנה מאוד אם אפשר להפיק במקום אוויר, מים וחומרי בנייה. כל הטכנולוגיות הדרושות לכך כבר הודגמו במעבדה. אין כאן תחזיות או משאלות לב, כמו אלה שמעלים למשל לגבי מעליות חלל. המיקום חשוב בתכנון בסיס על הירח כמו בקניית בית. המקומות הטובים ביותר הם הרים גבוהים על שפות מכתשים גדולים ליד הקטבים. הם קרובים לקרח מים בשפע, אבל גבוהים מספיק כדי להיות "פסגות של אור נצחי", שמוארות בשמש כמעט תמיד, ולכן יש בהן אנרגיית שמש כל הזמן. בקווי רוחב נמוכים יצטרכו המתיישבים להתמודד עם הבדלי טמפרטורה קיצוניים, ועם הלילה הירחי שנמשך 354 שעות. אבל הם יוכלו להשתמש באחת המנהרות שנוצרו מזמן, כשלבה בזלתית זרמה על הירח. רוחבן של מנהרות הלבה האלה יכול להגיע ל-300 מטרים. הטמפרטורה בהן יציבה – לפי מדידות של הגשושית LRO, באזורים המוצלים של בור אחד כזה היא כ-17 מעלות צלזיוס כל הזמן – והן מספקות גם הגנה מפני קרינה קוסמית ומטאוריטים.
בסיס על הירח יהיה בעל ערך רב במיוחד כתחנת ביניים בדרך מכדור הארץ אל מאדים ואל יעדים רחוקים יותר. בזכות הכבידה הנמוכה של הירח והסיבוב האיטי שלו, אפשר יהיה לבנות בו מעלית חלל מחומרים שכבר קיימים. סיב חלת הדבש שנקרא M5 קל וחזק יותר מקוולר; סרט ברוחב 3 סנטימטרים ובעובי 0.02 מילימטר יכול לשאת 2,000 קילוגרמים על פני הירח, או 100 "מטפסים" שמסת כל אחד מהם 600 קילוגרמים, הפרושים במרווחים שווים לאורך הסרט. אפשר לבנות מעלית ירח כבר עכשיו. עלות הפיתוח של 35 מיליארד דולר שהוזכרה קודם אינה כוללת מעלית חלל; מעלית כזאת הייתה מקטינה אותה ב-20% עד 30%. ביל סטון (Bill Stone) הקים את חברת "שקלטון אנרג'י" כדי לפתח אב טיפוס של טכנולוגיה לפירוק מי הירח למימן ולחמצן, כדלק לטילים. הוא יודע שהפקת דלק על הירח תוזיל מאוד את הנסיעה למקומות אחרים במערכת השמש. כדי לאייש את הבסיס שלו הוא לא יחפש את המועמדים הרגילים של נאס"א; הוא רוצה אנשים עם רוח של מחפשי נפט נועזים. כדי לחזור הביתה, הצוות הראשון יצטרך להפיק את הדלק לנסיעה בעצמו.
עם כל הפוטנציאל הזה, אפשר לומר בביטחון שההפסקה הארוכה בחקר הירח הסתיימה. בסוף 2013 הגיע הרכב הסיני "ארנב הירקן" (Yutu) אל החלק הצפוני של ים הגשמים (Mare Imbrium). גם המגזר הפרטי מגלה עניין. בשנת 2007 הוכרז פרס גוגל לירח (Google Lunar XPrize), עם פרסים בסך 30 מיליון דולר (הפרס הראשי – 20 מיליון) לכל צוות שינחית רובוט על הירח, יסיע אותו 500 מטרים על פני השטח וישלח תמונות ווידאו באיכות גבוהה. אף צוות לא זכה בפרס לפני המועד האחרון, בשנת 2018, אבל נבחנו רעיונות חדשניים רבים, שיועילו כשנחזור לירח. מאז נחתה הודו ליד הקוטב הדרומי של הירח, וסין הביאה דגימות מהצד הקרוב של הירח ומהצד הרחוק שלו. שתי חברות מסחריות כבר ביצעו נחיתה רכה על הירח. סין ורוסיה מתכננות להקים תחנת מחקר על הירח בשנות ה-30, וארצות הברית ושותפותיה, ובהן אירופה, מתכננות במסגרת תוכנית ארטמיס נוכחות ממושכת ליד הקוטב הדרומי של הירח.

בינתיים, הכורים של החלל שמים עין על הליום-3 – איזוטופ של הליום שיכול להיות מרכיב מפתח בכור היתוך גרעיני שימושי. הליום-3 נדיר מאוד בכדור הארץ, אבל בקרקע הירח הוא שכיח יותר, כי רוח השמש החדירה אותו אליה במשך מיליארדי שנים. הרעיון הוא שהיתוך גרעיני יהיה מקור האנרגיה של העתיד, כשהפחם, הגז והנפט יתחילו לאזול. היתוך הוא צורת אנרגיה נקייה, שכמעט אינה משאירה חומרים רדיואקטיביים ארוכי חיים, ומפיקה הרבה אנרגיה מכל קילוגרם דלק. אבל היתוך הוא אתגר קשה ביותר. אירופה וארצות הברית משקיעות כל אחת בערך מיליארד דולר בשנה, ועד היום אף כור לא הפיק לאורך זמן יותר אנרגיה ממה שצרך. (בשנת 2022 הצליח לראשונה מתקן NIF בארצות הברית להפיק מתגובת היתוך יותר אנרגיה ממה שהושקעה בדלק – אבל רק לשבריר שנייה). רוב מחקרי ההיתוך עוסקים בשני איזוטופים של מימן: דאוטריום וטריטיום. האתגר הטכני הוא לרסן את התגובה, שמתרחשת בטמפרטורה של מיליוני מעלות, הרבה מעל נקודת ההיתוך של כל חומר מוכר. היתוך של הליום-3 דורש טמפרטורות גבוהות עוד יותר, אבל יש לו יתרון: רוב האנרגיה של התגובה משתחררת בצורת חלקיקים טעונים, שקל לרתום את האנרגיה שלהם. ההשקפה המפוכחת היא שהירח לא יציל אותנו מבזבוז האנרגיה שלנו. הליום-3 תלוי בשלוש טכנולוגיות שעדיין לא הוכחו: הפקתו מהירח, הובלתו לכדור הארץ, והשימוש בו בתגובת היתוך.
הירח אולי נראה יעד שגרתי, אבל הוא שטח ניסוי חיוני ותחנת מוצא להמשך החקירה – אל מאדים והלאה. כבר יש טכנולוגיות מוכחות להפוך את קרקע הירח לחומרי בנייה ולהפיק ממנה מים, ומהם חמצן לנשימה ומרכיבים לדלק טילים. פירוש הדבר הוא שאין צורך להעביר חומרי גלם מכדור הארץ – הובלה יקרה, בגלל האנרגיה הדרושה כדי להימלט מהכבידה של הפלנטה שלנו. הכבידה של הירח היא שישית מזו של כדור הארץ, ולכן ההימלטות ממנה דורשת הרבה פחות אנרגיה. מהירח קל לחקור את מערכת השמש.
→ הסעיף הקודם: 3.25 החיים בחלל | הסעיף הבא: 3.27 חברות אנושיות בחלל ←

