ברור שקל וזול הרבה יותר לתקן את הבעיות של הפלנטה הזאת מאשר למצוא דרך לחיות מחוץ לכדור הארץ. אילו אתגרים עשויים לגרום לנו לרצות למצוא בית חדש בחלל? סופו של כדור הארץ יגיע בעוד כחמישה מיליארד שנה, כשהשמש תכלה את הדלק הגרעיני שבליבתה. אז תתכווץ ליבת השמש, והכוכב יעבור שינוי מבנה אלים, שבמהלכו יתנפח ויפלוט שכבת גז שעלולה לבלוע את כדור הארץ ולצלות את הביוספרה. אבל הרבה לפני כן, השמש תתחיל לבעור חם יותר ככל שהיא צורכת את המימן שלה: בעוד כמיליארד שנה הטמפרטורה על פני כדור הארץ תעלה מספיק כדי שהאוקיינוסים יתאדו. פרקי הזמן האלה ארוכים מספיק כדי שאפשר יהיה לסלוח לנו אם איננו מודאגים מהם במיוחד.

המדד הטוב ביותר לסכנה המיידית הוא של "הבולטין של מדעני האטום" (Bulletin of the Atomic Scientists). בשנת 1947 יצרה קבוצה של מדענים ומהנדסים את "שעון יום הדין", כדי להראות עד כמה אנחנו קרובים לאסון כולל. כשהאיום של שואה גרעינית נסוג, התחילו להביא בחשבון במיקום מחוגי השעון ביחס לחצות גם את האפשרות שבגלל שינויי האקלים, הביוטכנולוגיה או טכנולוגיות הסייבר נגרום נזק בלתי הפיך לאורח חיינו ולפלנטה. בשנת 1953, בשיא המתיחות של המלחמה הקרה, השעון עמד על שתי דקות לפני חצות. בשנת 1991, עם נפילת ברית המועצות, הוא התרחק לשבע-עשרה דקות לפני חצות. אבל בשנת 2012 הוא הראה חמש דקות לפני חצות, בגלל ריבוי הנשק הגרעיני בידי מדינות קטנות ולא יציבות, והתחושה ששינויי האקלים אולי כבר חצו נקודת אל-חזור. מאז התקרב השעון בהתמדה לחצות, ובינואר 2026 הגיע ל-85 שניות לפני חצות, בגלל הסיכון הגרעיני, הבינה המלאכותית ושינויי האקלים.
קולות רבים התבטאו בשאלת העזיבה של כדור הארץ. בשנת 1911 כתב חלוץ הטילים קונסטנטין ציולקובסקי: "כדור הארץ הוא עריסת האנושות, אבל אי אפשר לחיות בעריסה לנצח". קרל סייגן ניסח זאת כך, כמאה שנה אחר כך: "מכיוון שבטווח הארוך כל ציוויליזציה פלנטרית תהיה בסכנה בגלל פגיעות מהחלל, כל ציוויליזציה ששורדת חייבת להפוך לציוויליזציה שנעה בחלל – לא מתוך להט של חקירה או רומנטיקה, אלא מהסיבה המעשית ביותר שאפשר לדמיין: כדי להישאר בחיים". סופר המדע הבדיוני לארי ניבן היה תמציתי יותר: "הדינוזאורים נכחדו כי לא הייתה להם תוכנית חלל". ייתכן שנוכל להגן על עצמנו מפני פגיעות מהחלל, אבל הפיזיקאי סטיבן הוקינג התריע מפני איומים אחרים: "יהיה קשה דיו להימנע מאסון במאה השנים הבאות, שלא לדבר על אלף או מיליון השנים הבאות. הסיכוי היחיד שלנו לשרוד לאורך זמן הוא לא להישאר מכונסים בתוך עצמנו על פני כדור הארץ, אלא להתפשט אל החלל".
יציאה המונית מכדור הארץ אינה סבירה. אחרי הכול, תוכנית אפולו, שהביאה תריסר אנשים לירח לכמה ימים, עלתה כ-26 מיליארד דולר של אז – יותר מ-250 מיליארד דולר בערכים של היום. מייסד SpaceX, אילון מאסק, אולי טוען שיוריד את מחיר הנסיעה למאדים לחצי מיליון דולר לנוסע – זול פי עשרות אלפים – אבל כרגע זה נראה לא סביר. אם כדור הארץ יזדהם או יהפוך לבלתי ראוי למגורים, נצטרך לחיות בכיפות סגורות, לתקן אותו או לסבול. ובכל זאת, כנראה שבמאה הזאת יחתוך הגל הראשון של בני אדם הרפתקנים את חבל הטבור ויחיה מחוץ לכדור הארץ. עם אילו בעיות הם יתמודדו?

מלבד ההישרדות, הבעיה הראשונה שלהם תהיה המעמד המשפטי. אמנת החלל החיצון משנת 1967 עוסקת בבעלות. לפי סעיף 2 שלה, "החלל החיצון, כולל הירח וגרמי שמים אחרים, אינו נתון לניכוס לאומי באמצעות תביעת ריבונות, באמצעות שימוש או כיבוש, או בכל דרך אחרת". זה נראה ברור, אבל הסעיף אינו מזכיר את זכויותיהם של יחידים. בס לנסדורפ, מנכ"ל חברת Mars One, אמר שהמומחים המשפטיים שלו בדקו את האמנה. לדעתו, "מה שחל על ממשלות חל גם על יחידים במדינות האלה". אילו Mars One הייתה משיגה את מטרתה, ההתיישבות ההולכת וגדלה הייתה משתמשת בעוד ועוד קרקע על מאדים. לנסדורפ התעקש שהמטרה שלהם אינה בעלות. "מותר להשתמש בקרקע, רק אסור לומר שהיא שלך", אמר. "מותר גם להשתמש במשאבים שאתה צריך למשימה שלך. אל תשכחו שרבים מהכללים האלה נקבעו מזמן, כשמשימה מאוישת למאדים לא הייתה בהישג יד". אבל התוכניות של Mars One קרסו, ואילון מאסק הוא הגורם המסחרי היחיד שיש לו תוכניות מציאותיות כלשהן להגיע למאדים.
יש שחקנים בתחום החלל שטוענים למניעים אלטרואיסטיים, אבל אף אחד מהם לא יוכל להצליח בלי הכנסות שיממנו את חלומותיו. מה יקרה כשהרווח יהיה המטרה היחידה? תאגידים רב-לאומיים גדולים כפופים לדיני הסחר הבינלאומיים, אבל הם יכולים לטעון באופן סביר שיש להם זכות להשתמש במשאבים של גוף מחוץ לכדור הארץ, ואפילו לכלות אותם. ממשלה שתרצה לנכס לעצמה קרקע על הירח או על מאדים עשויה לפרוש מאמנת החלל החיצון, וספק אם תספוג על כך השלכות חמורות. גם Mars One פעלה בחלל ריק משפטי. בס לנסדורפ היה צריך לממן משימה בעלות של 6 מיליארד דולר: "תארו לעצמכם כמה אנשים יתעניינו בגרגר חול מהעולם החדש!"

בשלב כלשהו הוויכוח יפסיק להיות תאורטי. ההיסטוריה של ההתיישבות בכדור הארץ מלמדת שאי אפשר לעמוד בפיתוי של תביעת בעלות. כל דור חדש של מתיישבים שנולדים ומתים מחוץ לכדור הארץ ירגיש פחות קשר לפלנטת הבית. סביר שהם יתמרמרו על הכללים והתקנות שנכפים עליהם מרחוק. טניה מסון-זוואן (Tanja Masson-Zwaan), סגנית מנהל המכון הבינלאומי למשפט האוויר והחלל ויועצת משפטית של Mars One, אומרת: "אני מניחה שבשלב כלשהו המתיישבים האלה יתנתקו יותר מכדור הארץ ויחיו לפי כללים משלהם". הדוגמה ההיסטורית של "הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny) – האמונה שארצות הברית נועדה להתפשט על פני היבשת – מטעה בהקשר של התיישבות בחלל. מדינות גדלו וצברו משאבים על פני כדור הארץ בכך שכבשו שטחים, ועקרו או שעבדו את התושבים המקוריים. גם במאה ה-21 הכתמים של ההיסטוריה האכזרית הזאת לא נמחקו. החלל הוא משאב חדש. האנשים שיעזבו את כדור הארץ לא ייקחו אדמה מאיש. בסופו של דבר הם יצטרכו לייצר בעצמם את כל מה שהם צריכים כדי לשרוד ולשגשג. הם ייצרו את העושר שלהם בעצמם. יהיה קשה לחייב אותם לציית למסגרת משפטית שבמרכזה כדור הארץ, אם ירצו להיות עצמאיים.
התיישבות פירושה התחדשות וגידול. אפשר להגדיל מושבה על מאדים בעזרת מגיעים חדשים, אבל במרכזה של תרבות בריאה ונורמלית עומדת המשפחה. יהיו יחסי מין, ויהיו תינוקות. הנושא של יחסי מין בחלל עדיין לא התקדם מעבר לגיחוכים ולרכילות; זה חומר לאגדות אורבניות – או מסלוליות. כל שנה-שנתיים מכחישות נאס"א וסוכנות החלל הרוסית, בעייפות, שאסטרונאוטים קיימו יחסי מין. האסטרונאוטים עצמם שומרים על שתיקה. המדיניות הרשמית אוסרת זאת. על מאדים יהיו פחות מכשולים: הכבידה, כ-38% מזו של כדור הארץ, תחייב רק התאמות קלות. כדי לעקוף את בעיית הפריון, אם לא את בעיית הזוגיות, הוצע לשלוח צוותים של גברים בלבד או של נשים בלבד. הצעה שנויה במחלוקת יותר היא עיקור מרצון של המתיישבים הראשונים. Mars One תכננה לצייד את המתיישבים שלה באמצעי מניעה, אבל לא ידוע עד כמה הם יפעלו על מאדים. הגלים הראשונים של המתיישבים במאדים ימותו שם, והם יודעים שהשירותים הרפואיים יהיו בסיסיים; סביר שלא ירצו תינוקות. אבל ככל שהמושבות יתבססו, הצווים של הביולוגיה ושל התרבות האנושית יגברו.
דמיינו את הרגע שבו ייוולד התינוק הראשון מחוץ לכדור הארץ. זה יהיה ציון דרך יוצא דופן, שיאפס את שעון הקיום האנושי. בסיפור הקצר של ארתור סי. קלארק, "מתוך העריסה, במסלול אינסופי", מהנדס בבסיס על הירח מתכונן לעבור למאדים, כשאשתו מתחילה ללדת. הבכי הראשון והנוקב של התינוק מטלטל אותו עד עמקי נשמתו, ומהדהד בו יותר משאגת כל חללית.
→ הסעיף הקודם: 3.26 הירח, מאדים והלאה | הסעיף הבא: 4.1 חומר ואנרגיה ←

