
עיתונאי ביקש פעם מג'יימס ווטסון, אחד משני המדענים שזוכים לקרדיט על גילוי המבנה של ה-DNA, לסכם את חשיבות התגלית שלו במשפט אחד. ווטסון חשב רגע ארוך, ואז ענה: "כל החיים הם מידע דיגיטלי". ווטסון ופרנסיס קריק חוללו מהפכה בביולוגיה במאמר שפרסמו ב-1953 בכתב העת Nature, שהניח את היסודות להבנת המבנה והתפקוד של ה-DNA. ווטסון וקריק היו ענקי ביולוגיה, עם קריירות מחקר ארוכות ופעילות. ב-1962 הם חלקו את פרס נובל עם מוריס וילקינס על עבודתם. התרומה הגדולה של רוזלינד פרנקלין להבנה הזאת הוזנחה או הוקטנה, למרבה הבושה, בימי חייה. אבל למה התכוון ווטסון באמירה החידתית שלו, שנאמרה בתקופה שבה מחשבים אישיים ומידע דיגיטלי עוד לא היו נפוצים?

כאזרחי המאה ה-21, אנחנו שקועים עמוק בעולם דיגיטלי. מהמוזיקה שמתנגנת בטלפונים שלנו ועד בדיקת הדואר האלקטרוני, אנחנו תלויים יותר ויותר במידע דיגיטלי. כשאנחנו בודקים דואר, אנחנו מקבלים כמובן מאליו את מה שקורה מאחורי הקלעים, בתוך הקופסה המזמזמת שעל השולחן. נזכיר שמחשב נשען על שני רכיבים חיוניים: מידע, ודרך לפרש את המידע ולתרגם אותו לפעולה. מחשב מאחסן מידע בסיביות (ביטים), שכל אחת מהן היא הבחנה פשוטה בין "פועל" ל"כבוי", או בין "כן" ל"לא". עם מספיק סיביות, מחשב יכול לייצג ולאחסן מספרים גדולים, תמונות או מילים בשפה. אבל המידע הזה חסר תועלת למחשב, אלא אם יש לו גם כללים לפירוש המידע ולעיבודו. כמשתמשים, אנחנו מתקינים במחשבים תוכנות, שמשמשות כללים לשימוש נכון במידע.
שפה היא רק דרך אחת להעביר מידע. באנגלית, יחידת המידע הקטנה ביותר היא אות, אבל יחידת המידע השימושית הקטנה ביותר היא מילה. צירוף של 26 האותיות בדרכים שונות יוצר מילים רבות ושונות, אבל לא כל הצירופים האפשריים של אותיות מותרים. למעשה, אדם ממוצע משתמש רק ב-3,500 עד 4,000 מילים כדי לתקשר. וכמו שאותיות אקראיות אינן יוצרות תמיד מילים בעלות משמעות, גם רצף של מילים אינו מעביר בהכרח מידע. כללי השפה הם שמכתיבים איך אפשר לצרף מילים, והתוצאות יכולות להיות יפות ומגוונות – משיר הייקו ועד רומן ארוך.

החיים מורכבים מטבעם. כמו שרומן בנוי מאלפי מילים שנוצרות מאלפבית מוגבל של אותיות, ההוראות לחיים כתובות באלפבית של ארבע אותיות בלבד. האותיות האלה הן מולקולות שנקראות בסיסים: אדנין (A), ציטוזין (C), גואנין (G) ותימין (T). כל בסיס מתחבר למולקולת סוכר ולמולקולת פוספט, ויחד הם יוצרים מולקולה גדולה יותר שנקראת נוקלאוטיד. הנוקלאוטידים מתחברים זה לזה לשרשרת ארוכה, ושתי שרשראות כאלה יכולות להסתדר זו לצד זו. הבסיסים של הנוקלאוטידים בשרשרת אחת נקשרים לבסיסים בשרשרת השנייה, כמו השלבים שמחברים את שני צדי הסולם. המבנה של מולקולת ה-DNA – הסולם הדו-גדילי הזה, שמתפתל כמו גרם מדרגות לולייני – היה התגלית הגדולה שמיוחסת לג'יימס ווטסון ולפרנסיס קריק בשנות ה-50, בתרומה חיונית של רוזלינד פרנקלין ומוריס וילקינס.
את האלפבית הפשוט הזה, בן ארבע האותיות, קל לייצג באופן דיגיטלי בסיביות. למשל, אילו היו לנו רק שתי אותיות, היינו יכולים לייצג אותן בסיבית אחת, במספרים 0 ו-1. אבל כאן יש לנו ארבע אותיות, ולכן אפשר להשתמש בצירופים של 1 ו-0 כדי לייצג את ארבע האותיות כך: A = 11, T = 10, C = 01, G = 00. עכשיו, כשיש לנו אלפבית, אנחנו צריכים מערכת כללים שתעזור לתת לו משמעות. לצופן הגנטי שמכתיב את כל החיים יש רק כללים מעטים. הכלל הראשון נוגע למבנה של המולקולות שבונות את ה-DNA. הצורה של המולקולות A, T, G ו-C קובעת שהן יכולות להתחבר לשלבי הסולם רק בכמה דרכים: אדנין ותימין יכולים להתחבר זה עם זה, וציטוזין וגואנין יכולים להתחבר זה עם זה; זיווגים אחרים אינם סבירים. לכן ארבעת השלבים האפשריים בסולם ה-DNA הם AT, TA, CG ו-GC. פירוש הדבר שצד אחד של הסולם משלים את הצד השני: אם יודעים מה הרצף בצד אחד, אפשר לחזות את רצף המולקולות בצד השני. הכלל השני נוגע לדרך שבה קוראים את המידע שבמולקולת DNA. אילו היינו קוראים רק צד אחד של הסולם, מלמעלה למטה, לא היינו יודעים היכן מילה אחת נגמרת ומילה אחרת מתחילה. החיים פותרים את הבעיה בכך שהם קוראים את הסולם שלושה נוקלאוטידים בכל פעם: כל מילה מורכבת משלוש אותיות בדיוק. כל מילה בת שלוש אותיות נקראת קודון. עם ארבע אותיות בלבד, יש 4 × 4 × 4 = 64 דרכים לצרף אותן בקבוצות של שלוש. נזכור שכל אות מתורגמת לשתי סיביות של מידע. אם בכל קודון שלוש אותיות, קודון אחד מייצג 2 × 3 = 6 סיביות של מידע.
בשיעורי ביולוגיה למדנו שהגנים הם "התוכנית" של החיים בתאים שלנו. הגנים הם קטעים של DNA, ולכן אפשר לחשוב עליהם כעל רצף של קודונים – בדומה לפסקה בשפה כתובה. כל גן מכיל כמה אלפי סיביות של מידע. לאדם יש כ-20,000 גנים שמקודדים חלבונים, וליצורים פשוטים יש הרבה פחות. המספר הכולל של זוגות הבסיסים (שלבי הסולם) ב-DNA שלנו הוא כ-3 מיליארד, או 3 × 109. אם נרצה, נוכל לחשב את תכולת המידע הדיגיטלית של הצופן הגנטי האנושי. כל בסיס הוא שתי סיביות, ולכן תכולת המידע היא 2 × 3 × 109 = 6 × 109 – 6 מיליארד סיביות. נזכור ששמונה סיביות הן בית (byte) אחד. לכן תכולת המידע היא (6 × 109) / 8 = 7.5 × 108 בתים, או 750 מגה-בייט – בערך כמו תקליטור אחד (שמכיל כ-80 דקות של מוזיקה). את המידע הגנטי של כל המשפחה שלכם אפשר לאחסן בקלות במחשב אישי, או בכרטיס זיכרון קטן בכיס!
→ הסעיף הקודם: 18.24 DNA ותורשה | הסעיף הבא: 18.26 ביולוגיה סינתטית ←

