עדיין לא גילינו חיים מחוץ לכדור הארץ. ובכל זאת, אנחנו ניצבים מול התעלומה של קיומנו שלנו. מאין באנו? האם אנחנו לבד? מדוע לא מצאנו אף אחד אחר? האם החיים נפוצים או ייחודיים? הקוסמולוגיה המודרנית מלמדת שאנחנו חיים ביקום גדול וזקן מאוד, שבו אנחנו שחקנים חסרי חשיבות. האם יכולה להיות משמעות לחיים בתפאורה קוסמית כזאת? כמה מדענים הציעו תשובה לשאלה הזאת בדמות רעיון יוצא דופן שנקרא העיקרון האנתרופי. לפי העיקרון האנתרופי, עצם קיומם של החיים קשור לכמה תכונות יסודיות של היקום.
בעולם הטבע יש כמה צירופי מקרים מפליאים. מיס מארפל, הבלשית מספריה של אגתה כריסטי, אמרה פעם: "תמיד כדאי לשים לב לצירוף מקרים. תמיד אפשר לוותר עליו אחר כך, אם הוא רק צירוף מקרים." נתבונן בשלושה כוחות יסוד של הטבע: הכוח החזק, הכוח החלש והכוח האלקטרומגנטי. אילו הכוח החזק, שמחזיק יחד את גרעיני האטומים, היה חזק יותר בכמה אחוזים בלבד, פרוטונים היו נקשרים זה לזה בקלות, והכוכבים היו מכלים את המימן שלהם בתוך שנים ספורות. ואילו היה חלש יותר בכמה אחוזים בלבד, היתוך גרעיני בכוכבים לא היה אפשרי. יתרה מזו, אילו הכוח החלש היה חלש הרבה יותר, כמעט כל המימן ביקום היה הופך להליום כבר במפץ הגדול – ואז לא היו כוכבים ארוכי חיים ולא מים, הממס של החיים. ואילו היה חזק הרבה יותר, ספק אם סופרנובות היו מצליחות לפזר לחלל את היסודות הכבדים. ולבסוף, אילו הכוח האלקטרומגנטי היה חזק יותר, הכוכבים היו פולטים אור קלוש בלבד, ויסודות כבדים מברזל לא היו יכולים להיווצר. ואילו היה חלש יותר, כל הכוכבים היו חמים מאוד וקצרי חיים, והסיכוי לחיים היה קטן.

הכוחות של הטבע צריכים להיות שונים רק במעט כדי שהיקום יהיה שונה לגמרי. אילו הכוחות היו משתנים, היקום עדיין היה מקום הגיוני שפועל לפי חוקים פיזיקליים – אבל זה היה יקום בלי ביולוגיה כפי שאנחנו מכירים אותה! שינויים כמעט בכל אחד מהקבועים הפיזיקליים היו יוצרים תנאים שבהם חיים אינם אפשריים: או שלא היו כוכבים ארוכי חיים, או שלא היו יסודות כבדים. אם נתרחק צעד ונתבונן במצבנו בקנה מידה קוסמולוגי, נמצא את עצמנו ביקום שפרמטר הצפיפות שלו קרוב ל-1. שינויים בפרמטר הזה היו יכולים להוביל את היקום לגורל שונה לגמרי. יקום שפרמטר הצפיפות שלו גדול בהרבה מ-1 היה קורס לתוך עצמו ("הקריסה הגדולה") בפרק זמן קצר בהרבה מהגיל הנוכחי של היקום שלנו. יקום שפרמטר הצפיפות שלו קטן בהרבה מ-1 היה מתפשט מהר כל כך, שכוכבים לא היו יכולים להיווצר מהגז שהולך ונעשה דליל. כל אחת מהווריאציות האלה מייצגת מודל אפשרי של יקום, אבל בכולן לא היו יכולים להיווצר חיים ביולוגיים. לכן אין סיבה להיות מופתעים מכך שאנחנו חיים ביקום עצום וזקן כל כך: אילו היה שונה מאוד, לא היינו יכולים להתקיים!

מדענים רבים מרגישים לא בנוח עם העיקרון האנתרופי. בני האדם צופים ביקום, ואחת הדרכים לנסח את העיקרון האנתרופי היא שאנחנו יכולים לצפות רק ביקום שמאפשר את קיומם של צופים. זו טאוטולוגיה – אמת מובנת מאליה. כרעיון מדעי, העיקרון האנתרופי פגום, כי אין לו כוח ניבוי. בנוסף, הוא מבסס את כל התחזיות שלו על האפשרות של חיים על נקודת מידע אחת – החיים בכדור הארץ. איננו יודעים בוודאות שכל החיים זקוקים ליסודות כבדים ולכוכבים ארוכי חיים. אולי יש רק דרישה מוחלטת אחת לחיים. כמעט ודאי שחיים אינם יכולים להיווצר מגוש אחיד וחסר תכונות של מולקולות, ולכן ייתכן שהדרישה היחידה לחיים היא סטייה משיווי משקל תרמי. המדע אינו מסוגל להסביר מדוע אנחנו קיימים, וגם לא אם יש חיים חוץ-ארציים. אם לעיקרון האנתרופי אין כוח ניבוי, עלינו פשוט להמשיך לעבוד בשיטה מדעית, שלימדה אותנו כל כך הרבה על היקום. עלינו להמשיך לחפש חיים מחוץ לכדור הארץ.
→ הסעיף הקודם: 19.19 השאלה של פרמי | הסעיף הבא: 19.21 איפה הם? ←

