
כל ציוויליזציה חקרה את הירח. הירח הוא לא רק הגוף הבהיר ביותר בשמי הלילה; מקומו ומראהו משתנים במהירות מלילה ללילה באופן צפוי, ולכן קל ומעניין לעקוב אחריו. ואף שהוא נראה רחוק למדי, נראה שיש לו השפעה חזקה ומסתורית על כדור הארץ – הגאות והשפל היומיים. בני האדם בעת העתיקה הביטו בירח כל לילה ולמדו לחזות את המופעים והתנועות שלו, גם אם לא הבינו את הסיבות לתנועות האלה.
לא ידוע מי היה הראשון שהסביר נכון את מופעי הירח. בתקופתו של פיתגורס, במאה ה-6 לפני הספירה, כבר ידעו היוונים הקדמונים, לפי המסורת, שהירח כדורי ושהוא סובב סביב כדור הארץ. היוונים הבינו איך התנועה הזאת גורמת לשינויים החודשיים במראה הירח. למעשה, היו בידיהם אפילו מדידות טובות למדי של גודל הירח ושל מרחקו מכדור הארץ, ביחס לגודל כדור הארץ.

גם את הליקויים, אף שהם מתרחשים בתדירות נמוכה יותר מהמחזור החודשי, ידעו הקדמונים לחזות. כבר באלף הראשון לפני הספירה חזו תרבויות אחדות, ובראשן הבבלים, את מועדיהם של ליקויי ירח ושמש. גם כאן היו היוונים הקדמונים מהראשונים שהבינו מה מתרחש בליקוי, והם השתמשו בהבנה הזאת כדי ללמוד עוד על העולם הטבעי. בסביבות שנת 270 לפני הספירה מצא אריסטרכוס שיטה מחוכמת למדוד את גודל הירח. אם מניחים שגודל הצל של כדור הארץ דומה לגודל כדור הארץ עצמו (הנחה לא רעה, כי מקור האור – השמש – רחוק כל כך), ומודדים כמה זמן הירח נע בתוך הצל של כדור הארץ בזמן ליקוי ירח, אפשר לחשב את היחס בין הגודל של כדור הארץ לגודל הירח. בשיטה הזאת מצא אריסטרכוס שקוטר הירח הוא כשליש מקוטר כדור הארץ. זה קרוב להפליא לערך המודרני, 0.272 מקוטר כדור הארץ. ברגע שיודעים את גודל הירח ואת גודלו הזוויתי בשמים, אפשר להשתמש בנוסחת הזווית הקטנה כדי לחשב את המרחק מכדור הארץ לירח.
הירח הוא הגוף השמימי היחיד שאפשר לראות בעין את תוויו. מה שאנחנו קוראים לו "האיש שבירח" היה מקור למחלוקת בין המדענים הקדמונים. כמה מהצופים הציעו שהכתמים הם צללים של הרים ועמקים. אבל פירוש הדבר היה שגוף שמימי אינו מושלם, כי אינו כדור חלק. לפי השקפתו של אריסטו, השמים הם מקור כל מה שמושלם. לכן אריסטו ואחרים מבית מדרשו ניסו למצוא הסבר לכתמים שעדיין יאפשר לירח להיות כדור מושלם. ומה אם הירח חלק כל כך שהוא בעצם מחזיר את תוויו של כדור הארץ, כמו מראה ענקית? אבל במקרה כזה התווים על הירח היו משתנים בזמן שהוא נע סביב כדור הארץ, והם אינם משתנים. ההסבר המועדף היה שהבדלים בצפיפות גורמים לירח "להיראות" לא אחיד, אף שהוא כדור מושלם. לבסוף סיפקו הטלסקופים תמונה טובה יותר של הירח. ההרים, העמקים והמכתשים שחשפו הטלסקופים הפכו את הוויכוח הזה למיושן.

למרות המחלוקת המוקדמת על תווי הירח, איש לא צייר אותם בפירוט עד להמצאת הטלסקופ. הראשון שצפה בירח בטלסקופ ותיעד את מה שראה היה תומס הריוט, ב-1609. הוא הקדים את גלילאו בכמה חודשים, אבל לא פרסם את עבודתו, ולכן הרישומים של גלילאו התפרסמו הרבה יותר. אחריהם באו ממפי ירח רבים, ובהם יוהנס הווליוס ב-1647. הוא היה הראשון שהציג את פני הירח כאילו כל התווים מוארים מצד אחד (מצב שאי אפשר לראות בבת אחת, כי הירח כדורי). הוא גם התחיל את המנהג להציג כל חלק של הירח שאפשר לראות מכדור הארץ – שהוא מעט יותר מחצי כדור. הסיבה לכך היא שאי-סדירויות קטנות במסלול הירח (הליברציה) חושפות לכדור הארץ אזורים שונים בזמנים שונים.
ב-1651 פרסם האסטרונום הישועי ג'ובאני בטיסטה ריצ'ולי שיטה לשמות של תווי הירח, שמשמשת אותנו עד היום. את האזורים החלקים והכהים, שיוצרים את "האיש שבירח", כינה – בטעות – "מריה", כלומר ימים. מכאן "ים השלווה" ושמות דומים. רק מאות שנים אחר כך, כשבני אדם הגיעו לירח, למדנו מה באמת מקורם של ה"ימים" האלה.
→ הסעיף הקודם: 5.25 השפעות של כוחות גאות | הסעיף הבא: 5.27 פני הירח ←

