המגוון של החיים בכדור הארץ רחב להפליא. מיצורים מיקרוסקופיים שמשגשגים בתנאים דומים לחומצת מצבר רותחת ועד יצורים עדינים כמו פרפרים – נראה שאין גבול לדמיון של הטבע. אבל עם הגיוון הזה באה המשימה המאתגרת של מיון היצורים בפלנטה, שמספרם כמעט גדול מכדי לספור.

לפני שנות ה-70 מיינו את יושבי כדור הארץ לפי מיון טבעי, שנשען רק על תיעוד המאובנים ועל המורפולוגיה – הצורה והמבנה של היצור. שיטת המיון הראשונה חילקה את כל יצורי כדור הארץ לשתי קטגוריות: צמחים ובעלי חיים. אחרי שצ'ארלס דרווין פרסם ב-1859 את "מוצא המינים", שבו הציג את מודל הברירה הטבעית המקובל היום, חוקרים ניסו לבנות תיאור מפורט ומדויק יותר של יחסי הקרבה בין היצורים בכדור הארץ. ב-1866 ערער ארנסט הקל באופן רשמי על "עץ החיים" שהיה מקובל אז, שהיו בו רק שני ענפים: צמחים ובעלי חיים. באותה תקופה התוודעו החוקרים יותר ויותר לפרוטיסטים – מיקרואורגניזמים חד-תאיים – שלא התאימו היטב לאף אחת משתי קטגוריות החיים. על סמך התצפית הזאת הכריז הקל שבעץ החיים צריכים להיות שלושה ענפים, ולא שניים.

אף שהקל, ואחריו מדענים אחרים, המשיכו להוסיף ענפים לעץ החיים ולגוון אותו, ההבחנות העיקריות בין הענפים התבססו על תכונות פיזיות של היצורים, ולא על יחסי קרבה גנטיים של ממש. בשנות ה-70 כבר היו בעץ החיים חמישה ענפים עיקריים, שנקראו ממלכות: בעלי חיים, צמחים, פטריות, פרוטיסטים ומונרה (יצורים חד-תאיים בלי גרעין). מיון חמש הממלכות זכה לפופולריות מהירה, והוא נלמד בהרחבה עד היום, אבל מיקרוביולוגים טענו שיש צורך במיון אחר, שמבוסס על הבנה מולקולרית ומבנית של התאים. כבר יותר ממאה שנה טוענים מיקרוביולוגים שהחלוקה העיקרית של החיים צריכה להיות בין חיידקים לאאוקריוטים, ורק אחריה בין צמחים לבעלי חיים. כתוצאה מכך מקובלת גם שיטת מיון של שתי ממלכות: פרוקריוטים ואאוקריוטים.

שתי תגליות שינו מאוד את הדרך שבה אנחנו מגדירים את עץ החיים המודרני. בשנות ה-60 הציגו לינוס פאולינג ואמיל צוקרקנדל שיטה חדשה לבחינת יצורים, פילוגניה מולקולרית: בחינת אבני הבניין המולקולריות של החיים (כמו גנים וחלבונים) כדי לקבוע את יחסי הקרבה הגנטיים בפועל בין יצורים. בעקבות מחקר מהסוג הזה הודיעו קרל ווז וג'ורג' פוקס ב-1977 על גילוי הארכיבקטריות – יצורים חד-תאיים שאינם דומים לחיידקים יותר משהם דומים לאאוקריוטים. הגילוי הזה ערער את מיון שתי הממלכות, פרוקריוטים מול אאוקריוטים. ברמת התא, הארכיבקטריות (שנקראות היום בדרך כלל ארכאים) דומות לפרוקריוטים אחרים: אין בהן אברונים עטופי קרום, וה-DNA שלהן מעגלי ולא קווי. אבל ברמה הגנטית, הארכאים אינם דומים לפרוקריוטים האחרים יותר משהם דומים לאאוקריוטים. ב-1990 הציעו קרל ווז ועמיתיו באופן רשמי עץ חיים בנוי מחדש. בעץ המודרני הזה יש שלוש מערכות (domains) שעומדות מעל כל הממלכות הקודמות: ארכאים, חיידקים ואאוקריוטים. מחקר חדש יותר, מ-2015, הראה שהתאים האאוקריוטיים צמחו מתוך מערכת הארכאים.
כמו שעץ החיים השתנה במאות השנים האחרונות, אפשר לצפות שימשיך להשתנות ככל שתתרחב ההבנה שלנו לגבי יחסי הקרבה הגנטיים בין יצורים. מדענים מפענחים היום את הרצף של גנומים שלמים של יצורים ומגלים יחסי קרבה שאיש לא צפה. מה שהתחיל כניסיון להמחיש את יחסי הקרבה בין היצורים החיים בכדור הארץ, כפי שתוארו בתורת הברירה הטבעית והאבולוציה של דרווין, הואר – וגם הסתבך – בזכות המדע המודרני. אף ששיטות פענוח הרצפים המולקולריים מאפשרות לנו למלא את ענפי עץ החיים, אנחנו עדיין רחוקים מהיכולת להתחקות אחר הענפים האלה עד לשורש הקדמון של כל החיים בכדור הארץ.
מה מסבך את החיפוש אחר האב הקדמון המשותף האחרון של החיים בכדור הארץ? לפי הידע הבסיסי שלנו על תורשה, לכל פרט יש חומר גנטי שהוא מעביר לצאצאיו. לפעמים, בתהליך הזה, נוצרות בחומר הגנטי של הפרט מוטציות, שיכולות גם הן לעבור הלאה. כך או כך, הרעיון העיקרי הוא שהחומר הגנטי עובר מהורה לצאצא, מלמעלה למטה, בקו ישר. אילו זה היה המנגנון היחיד להעברת גנים, היה הגיוני להניח שלעץ החיים יש מערכת נקייה של גזעים וענפים שאפשר להתחקות אחריהם, וכך לקבוע בקלות אב קדמון משותף לחיים בכדור הארץ. אבל זה אינו המנגנון היחיד. תהליך אחר, העברת גנים צידית או אופקית, השפיע עמוקות על התפתחות החיים והאבולוציה שלהם. בתהליך הזה חומר גנטי עובר בין מינים, ולא מהורה לצאצא. אילו היינו מציירים זאת בעץ של ממש, היינו יכולים לדמיין שני ענפים של גזעים רחוקים, שפתאום צומח ביניהם ענף שמחבר אותם. העברת הגנים האופקית מסבכת מאוד את בניית עץ חיים אוניברסלי. אבל במאמצים לבנות את העץ הזה נלמד עוד ועוד על ראשית החיים ועל התפתחותם בפלנטה שלנו, ואולי נוכל להרחיב את הידע הזה לפלנטות או לירחים אחרים.
→ הסעיף הקודם: 18.28 ברירה טבעית | הסעיף הבא: 18.30 אבולוציה ותבונה ←

