
אריסטרכוס השתמש ברעיונות גאומטריים פשוטים כדי להסיק שכדור הארץ גדול מהירח, ושהשמש גדולה מכדור הארץ. כל הרעיונות האלה מבוססים על ההבנה היוונית שאנחנו רואים את הירח באור השמש המוחזר ממנו. מתוך התבוננות בהארה וביחסים הגאומטריים בין הגופים בשמים, אפשר להסיק את מקומם במרחב התלת-ממדי. כך הגיע אריסטרכוס לרעיון של קוסמולוגיה שהשמש במרכזה – קוסמולוגיה הליוצנטרית.
אריסטרכוס הסיק בכמה צעדים לוגיים שהשמש גדולה מכדור הארץ. אם הירח הוא כדור שהשמש מאירה, אפשר לחשוב איך ההארה הזאת אמורה להיראות לנו בסידורים שונים של כדור הארץ, השמש והירח. חשבו על יום שבו הירח נמצא בשמים במרחק של 90° מהשמש: למשל, כשהשמש שוקעת והירח בדיוק חוצה את המרידיאן. אילו הירח היה רחוק מכדור הארץ הרבה יותר מהשמש, הוא היה נראה מואר כמעט כולו. אבל אילו הירח היה קרוב לכדור הארץ הרבה יותר מהשמש, הוא היה נראה מואר בחציו – וזה אכן מה שרואים.
דמיינו ליקוי ירח. השמש רחוקה מאוד מכדור הארץ, ולכן הצל שכדור הארץ מטיל הוא בעל שוליים מקבילים כמעט (למעשה הם מתכנסים בזווית של ½°, כי זה הגודל הזוויתי של השמש בשמים). אריסטרכוס ידע שהירח נראה בגודל של כשליש מהצל של כדור הארץ, והסיק שהירח גדול כשליש מכדור הארץ. היחס האמיתי הוא כ-0.27, קצת יותר מרבע; קשה למדוד אותו בדיוק בעין. אנחנו יודעים גם שהירח נראה מכדור הארץ בזווית של ½°. לפי משוואת הזווית הקטנה:
D = 206,265 d / a = (2.1 × 105 × d) / (1.8 × 103) ≈ 120 d

כלומר, המרחק לירח גדול פי יותר ממאה מקוטר הירח. הוא גם גדול פי 120 × (1/3) = 40 מקוטר כדור הארץ (המספר האמיתי הוא כ-30).


אחר כך בחן אריסטרכוס את הקשר בין מופעי הרבע הראשון והרבע האחרון של הירח. אילו השמש הייתה רחוקה מאוד בהשוואה לירח, קרני השמש היו מגיעות מקבילות, והזמן מהרבע הראשון לרבע האחרון היה שווה לזמן מהרבע האחרון לרבע הראשון. אבל אם השמש קרובה יותר, הזווית בין השמש לירח ברבע הראשון וברבע השלישי קטנה מעט מ-90°. מתוך המשולש הזה הסיק אריסטרכוס שהשמש רחוקה מכדור הארץ פי 20 מהירח. זו מדידה קשה, והיחס האמיתי הוא פי 390 בערך. ובכל זאת, ההיגיון נכון.
השמש והירח נראים בשמים באותה זווית. לפי משוואת הזווית הקטנה, אם השמש רחוקה פי 20 מהירח, היא גם גדולה ממנו פי 20. אפשר לצרף את שתי התוצאות הקודמות (S – השמש, E – כדור הארץ, M – הירח, ו-d – הקוטר):
dS / dE = (dS / dM) × (dM / dE) = 20 × (1/3) ≈ 7
כלומר, השמש גדולה מכדור הארץ (היחס האמיתי גדול הרבה יותר, כ-109, כי במקום 20 צריך להיות 390). אריסטרכוס הלך רחוק יותר, ושיער שסביר יותר שהגוף הקטן – כדור הארץ – יסוב סביב הגוף הגדול – השמש – ולא להפך. אפשר להמחיש זאת בזורק פטיש: אדם יכול לסובב סביבו חפץ קטן, אבל אינו יכול לסובב חפץ שגדול ממנו בהרבה! אריסטרכוס הציב, ובצדק, את השמש במרכז המערכת שלו, ואת כדור הארץ הכדורי והקטן ממנה – סובב סביבה.
→ הסעיף הקודם: 2.21 אריסטו והקוסמולוגיה הגאוצנטרית | הסעיף הבא: 2.23 התקופה האפלה ←

