
אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו חיים על פלנטה אחת, אבל למעשה אנחנו חיים במערכת של שני עולמות. השכן הקרוב שלנו, הירח, נראה בקלות בשמים, ואנחנו רואים את השפעתו היומיומית על הגאות והשפל באוקיינוסים. את הקשר בין שני הגופים הבין לראשונה אייזק ניוטון, ופרטים נוספים התבררו כשבני האדם התחילו לחקור את החצי השני של המערכת שלנו.

הירח משפיע על כדור הארץ בכמה דרכים שאפשר לראות. חשבו על התנועה החודשית של הירח סביב הפלנטה שלנו: אנחנו רואים את מופעי הירח משתנים מיום ליום, כשהשמש מאירה חלקים שונים של הצד הפונה לכדור הארץ. אנשים רבים מאמינים, באמונה טפלה, שהירח משפיע על התנהגות בני האדם בכוח לא ידוע, וגורם להם להתנהג באופן משונה בירח מלא. מכאן המילה האנגלית lunacy (טירוף), מ-luna, ירח. אבל הדבר מעולם לא הוכח בצורה משכנעת. מדי פעם טוען מחקר כלשהו שמצא מתאם בין מופע הירח למספר הרציחות או לאשפוזים בחדרי מיון, אבל מחקרים סטטיסטיים רחבי היקף מראים שההשפעות אינן מובהקות. (אף שלפני עידן התאורה המלאכותית כנראה יצאו יותר אנשים מבתיהם בלילות של ירח מלא, ולכן אולי קרו אז יותר אירועים מעניינים!)
כפי שגילה ניוטון, הכבידה של כדור הארץ מושכת את הירח לעברו ומחזיקה אותו במסלול סביבו. אבל הכבידה היא כוח משיכה הדדי, ולכן גם הירח מושך את כדור הארץ. מכיוון שכוח הכבידה תלוי בהיפוך ריבוע המרחק, על הצד של כדור הארץ שפונה לירח פועל כוח משיכה חזק יותר לעבר הירח מאשר על הצד הנגדי, כי הוא קרוב יותר לירח. שני הכוחות הלא שווים האלה יוצרים כוח מתיחה נטו לאורך הציר בין כדור הארץ לירח, שנקרא כוח גאות. כוחות גאות פועלים בכל פעם שגוף אחר יוצר הבדל בכבידה בין שני הצדדים של גוף שמימי. ההשפעה בפועל היא מתיחה של הפלנטה כולה לצורה שמזכירה מעט כדור רגבי. במוצק של כדור הארץ המתיחה הזאת עדינה מאוד: פני הקרקע עולים ויורדים בגללה בכמה עשרות סנטימטרים בלבד.

האוקיינוס הנוזלי יכול לנוע בתגובה לכוחות הגאות בחופשיות רבה הרבה יותר מהסלעים המוצקים שבתוך כדור הארץ. המים זורמים עד שהם "נערמים" בתפיחות גאות בשני צדי כדור הארץ. אולי תתפלאו שהגאות מתרחשת בשני צדי כדור הארץ. מדוע משיכת הכבידה אינה גורמת למים פשוט להיערם בצד הקרוב לירח? בדיוק כמו שכוח הכבידה חזק ביותר בצד של כדור הארץ שפונה לירח, הוא חלש ביותר בצד הרחוק ממנו. כוח כבידה חלש יותר בצד הרחוק פירושו שהמים שם נמשכים פחות, והם מתרחקים ממרכז הכובד. חשבו על קפיץ כאנלוגיה: כשמותחים קפיץ, המרחקים בין כל חלקיו גדלים. באותו אופן, כוח המתיחה של הגאות פועל על האוקיינוסים בשני צדי כדור הארץ. מכיוון שיש גאות בשני צדדים מנוגדים של כדור הארץ, וכדור הארץ מסתובב פעם ביום, כל מקום על פני כדור הארץ המסתובב עובר ביממה דרך שני אזורי גאות.
אילו משיכת הירח הייתה הגורם היחיד לגאות, הגאות הייתה מתרחשת בכל פעם שהירח נמצא מעל הראש, ושוב כעבור כ-12 שעות ו-25 דקות. למעשה, שלוש השפעות מסבכות את הגאות באוקיינוסים. ראשית, הסיבוב של כדור הארץ מסיט את תפיחות הגאות מהכיוון של הירח. שנית, קווי החוף מסבכים את זרימת המים, כך שהגאות בפועל מתרחשת בדגם קצבי מורכב. שלישית, גם השמש תורמת כוחות גאות משלה.

השמש מסיבית בהרבה מהירח, אבל גם רחוקה ממנו בהרבה. כשמחשבים את כוחות הכבידה, מתברר שכוח הכבידה של השמש על כדור הארץ חזק בהרבה מכוח הכבידה של הירח עליו. כך השמש מחזיקה את כדור הארץ במסלולו סביבה. אבל מכיוון שהירח קרוב כל כך, הפרש הכוחות שיוצר הירח גדול יותר מהפרש הכוחות שיוצרת השמש, ולכן כוח הגאות של הירח גדול יותר. גם לשמש יש כוח גאות על כדור הארץ, אבל הגאות שהיא יוצרת גבוהה רק כמחצית מזו של הירח. כשהשמש והירח נמצאים על קו אחד (במולד ובירח מלא), הגאות בכדור הארץ גבוהה במיוחד (גאות שיא, spring tide). כשהם נמצאים בזווית ישרה (90°) זה לזה, הגאות שלהם מבטלת זו את זו בחלקה, והגאות הנמוכה יותר שמתקבלת נקראת גאות חלשה (neap tide).
האוקיינוסים הנוזליים יכולים לנוע בקלות בתגובה להשפעת הירח. אבל המסה הסלעית של כדור הארץ חשה באותם כוחות גאות, ואינה יכולה להשתחרר מהמאמץ בזרימה חופשית. גאות היבשה מוסיפה מאמץ לסלעים השבירים של הליתוספירה, ועלולה לגרום לרעידות אדמה. הגיאולוגים גילו שרעידות האדמה אינן מתפזרות באקראי לאורך הזמן: הסיכוי לרעידות אדמה גבוה במעט סביב הירח המלא והמולד, כשכוחות הגאות חזקים ביותר.

בוודאי שמתם לב שתווי הירח נראים תמיד אותו דבר. הירח מקיף את כדור הארץ כך שאותו צד שלו פונה תמיד לכדור הארץ. הסיבה לכך היא שכוח הכבידה פועל בשני הכיוונים: גם הירח נמתח מעט בגאות שיוצרת בו הכבידה של כדור הארץ. הכבידה של כדור הארץ אילצה את הציר הארוך של הירח לפנות אל הפלנטה, כך שהירח נעול גאותית בסיבוב סינכרוני.
בשילוב מורכב של כוחות כבידה, כוחות הגאות גם מאטים את הסיבוב של כדור הארץ. באותו זמן הירח מתרחק לאט מכדור הארץ בתנועה ספירלית. זו דוגמה נוספת לשימור: כדור הארץ מאבד תנע זוויתי כשהוא מסתובב לאט יותר, והירח מקבל את התנע הזוויתי הזה ומתרחק; את רוב האנרגיה הסיבובית שהולכת לאיבוד הופך החיכוך של הגאות לחום. אם עוקבים אחרי השינויים האלה לאחור בזמן, מגלים שכדור הארץ הסתובב פעם מהר יותר, והירח היה קרוב יותר לכדור הארץ, ולכן הקיף אותו בפחות ימים.
אילו ראיות יש לנו לכך שהסיבוב של כדור הארץ מאט? האסטרונאוטים של אפולו הציבו על הירח מחזירי לייזר, כדי למדוד במדויק את תנועות הירח. המדידות מאשרות שהירח מתרחק לאט מאוד מכדור הארץ, כפי שנחזה. המרחק לירח ידוע בדיוק של מילימטרים ספורים! הירח מתרחק מכדור הארץ בקצב של 3.8 סנטימטרים בשנה. בנוסף, פליאונטולוגים חקרו את טבעות הגידול היומיות והשנתיות באלמוגים מאובנים. התוצאות מראות שלפני כ-400 מיליון שנה היו בשנה כ-400 ימים, כלומר יממה נמשכה כ-22 שעות. מחזורים גיאולוגיים בסלעים בני 1.4 מיליארד שנה מראים שבאותה תקופה נמשכה יממה רק כ-18.7 שעות! נתונים מאובנים שנויים במחלוקת מלפני 2.8 מיליארד שנה מרמזים שהחודש הירחי נמשך אז רק 17 ימים. ההאטה ההדרגתית של סיבוב כדור הארץ מאריכה את היממה שלנו ב-0.02 אלפיות השנייה בכל שנה – כך שלכולנו יש יותר זמן לסיים את העבודה.
→ הסעיף הקודם: 5.21 שינויים סביבתיים בכדור הארץ | הסעיף הבא: 5.23 ההיסטוריה הגיאולוגית של הירח ←

