ההכחדות ההמוניות בסוף הפליאוזואיקון ובסוף המזוזואיקון מראות שאפשר לשבש את האבולוציה הביולוגית אם השינויים גדולים מדי או חדים מדי. זו הסיבה לדאגה הרבה היום מהשינויים הסביבתיים שגורמת הצמיחה התעשייתית בכל העולם. קצב השינויים האלה (עשרות שנים) מהיר בהרבה מקצב השינויים האבולוציוניים המורגשים (בערך 100,000 שנה עד מיליון שנה). שינוי מהיר של הסביבה הוא איום, כי האבולוציה אינה מספיקה להדביק אותו. זה הבסיס לדאגה הסביבתית של ימינו. שימו לב לנקודה חשובה: הבעיה אינה השינוי עצמו (שמתרחש כל הזמן), אלא קצב השינוי. הערכה עולמית שפורסמה ב-2019 קבעה שמיליון מתוך כשמונה מיליון מינים מאוימים בהכחדה, רבים מהם בתוך עשרות שנים. קצב ההכחדה הנוכחי גבוה פי עשרות עד מאות מהממוצע של עשרת מיליוני השנים האחרונות. פירוש הדבר שבתוך כמה מאות שנים כדור הארץ עלול לעבור הכחדה המונית שאפשר להשוות לגדולות ביותר בתולדותיו. במילים אחרות, מי שיבחן את תיעוד המאובנים של כדור הארץ בעוד מיליון שנה עשוי לראות בתקופתנו "מוות גדול" נוסף. אותה צמיחה כלכלית שמאפשרת לקיים אוכלוסייה אנושית גדולה פוגעת גם בסביבה ובמגוון הביולוגי.
דוגמה אחת לבעיה סביבתית שגרם האדם היא הפגיעה בשכבת האוזון. בגובה 20 עד 30 קילומטרים מעל הקרקע, שכבת האוזון בולעת את הקרינה האולטרה-סגולה של השמש. טוב לנו שרוב הקרינה הזאת אינה מגיעה לפני השטח, כי קרינה אולטרה-סגולה פוגעת במולקולות אורגניות: פוטונים אולטרה-סגולים אנרגטיים שפוגעים במולקולות אורגניות יכולים לפרק אותן, ולגרום לסרטן העור. חומרים מסוימים שנקראים כלורופלואורופחמנים (CFC, כמו פריאון) שימשו בהיקף רחב במזגנים ובמכשירים אחרים. כיום ידוע שהחומרים האלה מחלחלים לאט לאטמוספירה, ושם הקרינה האולטרה-סגולה מפרקת את מולקולות ה-CFC ומשחררת אטומי כלור, שפועלים כזרזים. אטום כלור יחיד יכול להרוס כ-100,000 מולקולות אוזון לפני שהוא מורחק מהאטמוספירה. כך נהרסת שכבת האוזון, הקרינה האולטרה-סגולה עוברת דרכה, ועולה הסיכון לסרטן העור ולמוטציות גנטיות אקראיות אצל כולם. שימוש מתמשך ב-CFC היה עלול ליצור סכנות גדולות במאה הבאה, ולכן נחתמו הסכמים בין-לאומיים להפסקת הייצור שלהם.


גילוי האיום שמציבים ה-CFC על שכבת האוזון הוא דוגמה טובה לתרומה של תחום מדעי אחד לתחום אחר. את הנזק לשכבת האוזון זיהו בין השאר גיאוכימאים ואסטרונומים פלנטריים, שחזו את הקשר כבר ב-1974. הפגיעה בשכבת האוזון מעל אנטארקטיקה התגלתה במקרה: "חור" אביבי בשכבת האוזון, שנגרם מחומרים מלאכותיים המכילים כלור וברום, התרחב באופן דרמטי במהלך שנות ה-80. נתוני לוויינים מתחילת שנות ה-90 הראו שהידלדלות האוזון בחורף החלה גם בקווי הרוחב הצפוניים הגבוהים. שיא בהידלדלות האוזון מעל אנטארקטיקה נמדד ב-2000. מאז נראה שההידלדלות התייצבה, עם שינויים משנה לשנה שנובעים בעיקר ממזג האוויר. בשנים שלאחר מכן השתנתה רמת האוזון באטמוספירה הלוך ושוב. רוב המדענים מייחסים את התרחבות חור האוזון ל-CFC, ואת התייצבותו – להפסקת הייצור שלהם. אם הפסקת הייצור תימשך, המומחים צופים שהנזק לאוזון יחזור לרמה של 1980 עד אמצע שנות ה-60 של המאה הזאת, ויש כבר סימנים לכך שרמת האוזון התייצבה. פרשת האוזון מראה שאפשר להתמודד עם בעיה סביבתית בעזרת נתונים מדעיים ושיתוף פעולה בין-לאומי – ממש ברגע האחרון.

דוגמה נוספת לשינוי מהיר שגורם האדם היא העלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני (CO2) באטמוספירה. שריפת דלקים מאובנים, כריתת שטחי יער עצומים ופליטת מזהמים ממפעלים מגדילות כולן את ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. מאז תחילת המהפכה התעשייתית במאה ה-18 נמדדה עלייה של יותר מ-50% בריכוז הפחמן הדו-חמצני. קצב העלייה הולך וגובר: ב-30 השנים האחרונות עלתה הרמה ב-20%, והקצב הנוכחי הוא כ-0.5% בשנה. ההשפעות של העלייה הזאת על הפלנטה שלנו צפויות להיות מורכבות. מדעני כדור הארץ משתמשים במודלים ממוחשבים של האטמוספירה כדי להבין את הנושא החשוב הזה.

הפחמן הדו-חמצני, אף שהוא רכיב קטן באוויר, הוא אחד מגזי החממה היעילים ביותר. גם בחממה וגם בביוספירה של כדור הארץ, אור השמש שמגיע מחמם את הקרקע, והקרקע מקרינה בחזרה קרינה תרמית אינפרה-אדומה. אפקט החממה הוא אפוא התחממות של האוויר שמתרחשת כי הקרינה התרמית האינפרה-אדומה אינה יכולה לצאת בקלות מהמערכת. בחממה, הזכוכית חוסמת אותה וכולאת את האוויר החם. אבל בחממה אין הסעה, ולכן ההשוואה אינה מושלמת. באטמוספירה של כדור הארץ, מולקולות הפחמן הדו-חמצני בולעות את הקרינה האינפרה-אדומה ומחממות את האוויר עצמו. גם גזים אחרים, ובהם אדי מים ומתאן (CH4), בולעים חלק מהקרינה התרמית האינפרה-אדומה ומגבירים את האפקט. ההשפעה של אדי המים מסבירה מדוע לילה מעונן ולח אינו מתקרר מהר כמו לילה בהיר ויבש. גם ריכוז המתאן, שהוא גז חממה רב-עוצמה, עולה: מאז תחילת המאה ה-19 הוא יותר מהוכפל.
על ההתחממות הגלובלית מתנהל ויכוח ער, ולפעמים מר. מדע, כלכלה ופוליטיקה מעורבבים בו זה בזה. מדוע קשה לענות על השאלה הפשוטה: האם כדור הארץ באמת מתחמם? אף שהמודלים הממוחשבים של האקלים העולמי מתוחכמים מאוד, הם פשוטים מהעולם האמיתי. לדוגמה, תנודות אקלים נוספות ומשמעותיות נגרמות מאבק שנפלט בהתפרצויות געשיות, ושינויים קלים בקרינת השמש משפיעים על תכולת האוזון ועל המבנה של הסטרטוספירה. בעיה נוספת היא חוסר השלמות של הנתונים האטמוספריים: מודלים ממוחשבים מהימנים רק כמו הנתונים שמזינים לתוכם. אולי הנושא המדאיג ביותר הוא ההשפעה של האוקיינוסים. בכמה המטרים העליונים של האוקיינוס יש חום רב כמו באטמוספירה כולה, וקיבול החום של האוקיינוס כולו גדול פי אלף. האוקיינוס קלט כ-90% מהחום העודף של ההתחממות בעשורים האחרונים. האוקיינוסים מניעים את האקלים של כדור הארץ, אבל נתוני הטמפרטורה מהאוקיינוסים דלילים יותר מאלה של האטמוספירה. מערך ארגו (Argo), שבו כ-4,000 מצופים, מודד את הטמפרטורה ואת המליחות של 2 הקילומטרים העליונים, אבל על האוקיינוס העמוק יש מעט מאוד נתונים. אנחנו מנסים למדוד שינויים קטנים במערכת גדולה ומורכבת, ולהסיק מהם על העתיד. חיזוי על סמך נתוני העבר הוא תמיד עניין מסובך.
אבל איסוף הנתונים והמודלים השתפרו עד כדי כך שיש היום הסכמה בקרב כמעט כל מדעני האקלים בעולם שכדור הארץ מתחמם, ושהפעילות האנושית היא הגורם לכך. ב-1990 פרסם הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) של האו"ם את הראשון בסדרה של דוחות. דוח הסיכום האחרון, מ-2023, מזהיר שהשפעת האדם חיממה את האקלים באופן חד-משמעי, ושחלק מהשינויים, כמו עליית מפלס הים ואובדן מעטה הקרח, הם בלתי הפיכים במשך מאות עד אלפי שנים. נדרשת פעולה דחופה לצמצום פליטות הפחמן. המחירים הכלכליים והאנושיים של אי-עשייה יהיו קטסטרופליים.
רוב מומחי האקלים צופים שהעלייה בפחמן הדו-חמצני תגרום להתחממות ממוצעת של האקלים עד המאה הבאה, וסבורים שההתחממות כבר החלה: ההתחממות ארוכת הטווח היא כ-1.3°C מעל הרמה שלפני התקופה התעשייתית. בשנים 2023 ו-2024 נמדדו טמפרטורות עולמיות שיא, ו-2024 הייתה השנה הראשונה שבה הממוצע עבר 1.5°C מעל הרמה שלפני התקופה התעשייתית. קשה לחזות את גודל שינוי האקלים בעשורים הקרובים ואת השפעתו הכלכלית. ובכל זאת, כמעט כל המחקרים צופים שינויי אקלים בעקבות העלייה הצפויה בפחמן הדו-חמצני. רוב המודלים צופים התחממות של 1°C עד 5.7°C עד שנת 2100: 1 עד 1.8°C בתרחיש של פליטות נמוכות מאוד, 2.1 עד 3.5°C בפליטות בינוניות, ו-3.3 עד 5.7°C בפליטות גבוהות מאוד. רוב המודלים צופים גם החמרה בקיצוני הגשם והטמפרטורה. מעלה אחת לא נשמעת הרבה, אבל אפילו שינוי של מעלה אחת או פחות בטמפרטורה הממוצעת יכול להשפיע מאוד על החקלאות, כשהוא משנה את עונות הגידול ומגביר את התפשטותן של מחלות טרופיות. מושג על ההשפעות של שינוי בן 3°C אפשר לקבל מכך שבתקופות הקרח הטמפרטורה הממוצעת הייתה נמוכה רק בכ-6°C מהיום!
לפעמים המדע משפיע על המדיניות הציבורית. הפוליטיקאים היו רוצים לקבל מהמדענים קביעה ברורה ופה אחד, אבל מטבעו של המדע, ודאות כזאת קשה להשגה. אבל בשינוי האקלים ההסכמה המדעית חזקה מאוד, ומספיקה כדי להנחות את המדיניות. ההבנה שלנו את לידת היקום מוגבלת בדיוק מאותן סיבות כמו ההבנה שלנו את שינוי האקלים – נתונים מוגבלים ומודלים לא מושלמים. אבל ברור שרוב האנשים מודאגים מההתחממות הגלובלית הרבה יותר מאשר מהמפץ הגדול. ובצדק! כשההשלכות האפשריות של אי-עשייה הן כה כבדות, האם באמת נוכל להרשות לעצמנו לחכות לפני שנפעל?
הבעיות של שכבת האוזון ושל שינוי האקלים העולמי ממחישות את הקושי להשתמש בתגליות מדעיות חדשות כדי לקבוע מדיניות ציבורית טובה בחברה דמוקרטית. פרשת האוזון היא סיפור הצלחה. מול ראיות ברורות והסכמה מדעית רחבה שה-CFC פוגעים בשכבת האוזון, הפוליטיקאים החליטו לפעול. הפעולה הבין-לאומית להפסקת ייצור ה-CFC, והירידה הנראית בקצב אובדן האוזון, הן דוגמה כמו מספר לימוד ליישום ממצאים חדשים לטובת החברה. אולי עזר גם שהמחיר הכלכלי של הפסקת ייצור ה-CFC לא היה גבוה מדי, כי היו חומרים חלופיים.
הפחמן הדו-חמצני הוא הגורם העיקרי להתחממות הגלובלית, והמדינות עדיין מתווכחות אילו צעדים לנקוט כדי לצמצם את פליטתו. סין היא הפולטת הגדולה ביותר של פחמן דו-חמצני, עם 32% מהסך הכולל. אחריה ארצות הברית, הודו ומערב אירופה, עם כ-13%, 8% ו-6% בהתאמה. הטכנולוגיה לעבור מדלקים מאובנים קיימת, אבל ההשפעה הכלכלית תהיה עצומה. מנגד, הפליטה הגבוהה ביותר לנפש היא במדינות שהתעשו לאחרונה, ובמיוחד במדינות המפרץ שמפיקות נפט וגז. המדינות המתפתחות טוענות שהגבלות על פליטת הפחמן הדו-חמצני יפגעו בצמיחה התעשייתית שלהן. למען שגשוג כלכלי לטווח קצר, כמה מדינות (ובהן ארצות הברית) קוראות לדחות את הפעולה עד שייערכו מחקרים נוספים. ארצות הברית פרשה פעמיים מהסכם פריז לאקלים, ב-2020 וב-2026. בסביבה פוליטית כזאת קשה להפוך תצפיות מדעיות למדיניות. גם אם השינויים בטמפרטורה שנחזו יימדדו, החוקרים ימשיכו לבדוק אם הם נובעים מגזי החממה או מגורם אחר. תצפיות על כדור הארץ כולו מהחלל, לאורך שנים, יעזרו להבהיר את הנושא. הלוויין OCO-2 של נאס"א, שמפה גזי חממה ושוגר ב-2014, מוסיף נתונים איכותיים למאמצי המידול.
מהן ההשלכות הרחבות של הקשר בין המדע לחברה? המדע עצמו ניטרלי מבחינה ערכית. במילים אחרות, המחקר המדעי עצמו אינו טוב או רע, ולמפעל המדעי אין סדר יום פוליטי. אבל לידע המדעי יכולות להיות השלכות טובות ורעות. את האנרגיה שאגורה בכל אטום אפשר לנצל ליצירת אנרגיה נקייה, כמו בכור היתוך, ואפשר להשתמש בה כדי לייצר נשק להשמדה המונית. בהבנת המבנה הגנטי אפשר להיעזר במאבק במחלות, ואפשר להשתמש בה לצורות מפוקפקות של הנדסה גנטית. החברה היא שצריכה להחליט איך להשתמש בפירות הידע המדעי.
המדע הוא מפעל אובייקטיבי, אבל המדענים הם בני אדם, וגם להם יש דעות. העיקר הוא להבחין בין שאלות מדעיות – שאפשר להכריע בהן בעזרת ראיות והיגיון – לבין עניינים של דעה. מדענים חלוקים לעיתים קרובות בגלל תאוריות מתחרות או ראיות חלקיות. אבל אם אתם שומעים מדען שמביע דעה אישית או פוליטית, כדאי לחשוד. חובתו של מדען טוב להפריד בין הידע המדעי שלו לבין דעותיו. התשובה הטובה ביותר היא שהאזרחים יהיו מעודכנים. אם אנשים מכירים את הנושאים המדעיים הבסיסיים, הם יכולים להשתתף בוויכוחים החשובים האלה.

השינוי הגדול ביותר בתפיסת הפלנטה שלנו התרחש ב-1968, כשהאסטרונאוטים של אפולו 8 היו בני האדם הראשונים שהביטו בכדור הארץ מהחלל העמוק. זה מראה מרשים: עולם עם אוקיינוסים עדינים ומעטה דק של אטמוספירה. אין זה מקרה שהתנועה הסביבתית התחילה באותה תקופה; היא עוצבה מתוך המודעות שיצרו המסעות שלנו לירח. היום חיים על הפלנטה, דחוקים זה לצד זה, יותר משמונה מיליארד בני אדם, ויש לנו יכולת לשנות את הסביבה העולמית בדרכים רבות. האתגר הגדול ביותר שלנו הוא להשתמש בכוח הזה בתבונה.
→ הסעיף הקודם: 5.20 מזג אוויר ומחזור האוויר | הסעיף הבא: 5.22 מערכת כדור הארץ–ירח ←

