
כמעט נשכח, ביותר מחמישים השנים שחלפו מאז שדרכנו על הירח, שלנאס"א הייתה אז תוכנית שאפתנית לחקר הירח, שהייתה אמורה להגיע לשיאה בבסיס על הירח עד 1980. במהלך שש הנחיתות של אפולו התארך הזמן על פני הירח מיום אחד לשלושה ימים, חליפות החלל שודרגו ואפשרו הליכות ירח של עד שבע שעות, ונוסף רכב חשמלי. ב-1968, כשנאס"א התכוננה לטיסה המאוישת הראשונה של אפולו, היא הקימה צוות עבודה שיבחן את רעיון התחנה על הירח. אחרי שלוש משימות סקר לאתרי נחיתה שונים, הייתה נאס"א שולחת שש משימות או יותר לאתר אחד, כהכנה לבסיס קבע. הצוות פתח את הדוח שלו בקביעה שמצפה מדעי בין-לאומי על הירח, עם שנים-עשר אסטרונאוטים, צריך להיות יעד מרכזי של הסוכנות.

האפשרות שהצוות המליץ עליה הייתה לפתח ציוד חדש, שישמש גרעין לבסיס עתידי. רכב מטען ירחי חדש, עם שלב נחיתה בלי שלב המראה, היה מוריד לפני הירח כ-3,200 ק"ג. הפריט הכבד ביותר במטען היה מחסה במשקל של כטון, שיכול לאכלס שני אנשים במשך שבועיים. הוא היה מוריד גם שני תרמילי סילון אישיים מרשימים לתנועה על פני השטח, ורכב ירח שאפשר לנהוג בו בידי אסטרונאוט או בשלט רחוק ממרכז הבקרה ביוסטון. המטען היה כולל גם תנור שמש לניסויים בהפקת חומרים שימושיים מהקרקע, טלסקופ בקוטר 30 ס"מ, חבילת ניסויים במדעי החיים וציוד מעבדה נוסף. לפי הערכת צוות היועצים של נאס"א, ההכנות לבסיס על הירח היו מוסיפות מיליארד דולר לעלות המתוכננת של תוכנית אפולו.
זה היה רעיון נהדר, אבל הוא התנפץ אל סלע המציאות הפוליטית. התקציב של נאס"א הגיע לשיאו ב-1965, בעיצומו של פיתוח הנחיתות על הירח: 5.25 מיליארד דולר, 5% מהתקציב הפדרלי. הנשיא לינדון ג'ונסון תמך בנאס"א בתוקף, אבל עלות מלחמת וייטנאם זינקה ל-25 מיליארד דולר ב-1967, והקונגרס חיפש דרכים לקצץ. אחרי ההתלהבות מהצעד ההיסטורי של ניל ארמסטרונג, התעניינות הציבור דעכה, והתקציב של נאס"א ירד בחדות. אבל עכשיו הגלגל מתהפך סוף-סוף: תוכנית ארטמיס של נאס"א מתכננת נחיתות מאוישות על הירח – החזרה הראשונה של בני אדם לחקר הירח מאז אפולו.

ב-2009 פרסם המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים (CSIS) הערכה של עלות בסיס על הירח. ההערכה הניחה שתהיה רקטה כבדה, ומכיוון שלפחות שלוש מדינות צפויות להחזיק ביכולת כזאת, זו הנחה סבירה למדי. עלויות הפיתוח הוערכו ב-35 מיליארד דולר – זול בהרבה מ-130 מיליארד הדולר שעלתה תחנת החלל הבין-לאומית, ואם מפזרים אותן על פני עשור, לא יותר מעלות הטיסות של מעבורת החלל. עלויות ההפעלה של הבסיס הוערכו ב-7.4 מיליארד דולר בשנה. מחצית מעלויות ההפעלה נובעות מההנחה שלא יהיו משאבים מקומיים, ולכן יהיה צורך לשלוח מכדור הארץ לירח ארבעה טונות של אספקה לכל אדם בשנה. הצרכים הבסיסיים של כל אסטרונאוט ביום (בהנחה שהמים ממוחזרים ביעילות) הם 2.5 ליטרים (2.5 ק"ג) של מים לשתייה ולהכנת מזון, 0.8 ק"ג של חמצן ו-1.8 ק"ג של מזון מיובש. הצורך המרכזי האחר הוא אנרגיה, בצורת אנרגיית שמש.
ברור שבסיס על הירח יהיה בר-השגה יותר אם יוכל להיות עצמאי ככל האפשר. הירח נחשב תמיד לסלע עקר, צחיח ומופגז במטאוריטים, ולכן התעוררה התרגשות רבה כשחלליות במסלול סביבו שלחו באמצע שנות ה-90 ראיות לקיום מים. נראה שבכמה מכתשים, כמו המכתש שקלטון, יש כמויות גדולות של מימן, שעשויות להצביע על קרח מים. ב-2010 מצא מכשיר מכ"ם של נאס"א על הלוויין ההודי צ'נדראיאן-1 קרח באזורים המוצלים תמיד של מכתשים סמוך לקוטב הצפוני של הירח. בעקבות זאת העריכו החוקרים שיש בירח 600 מיליון טונות של קרח, בשכבות כמעט טהורות בעובי של כמה מטרים. המרכיב החיוני השני לבסיס על הירח הוא חמצן לנשימה. קרקע הירח, הרגולית, מכילה 40 עד 45 אחוזים חמצן לפי מסה; בכימיה פשוטה למדי אפשר לחמם אותה ל-2,500 קלווין בעזרת אנרגיית שמש ולשחרר את החמצן מהמינרלים, כך שמכל קילוגרם קרקע יתקבלו 100 גרם של חמצן לנשימה. אפשר גם לפרק מים לחמצן ולמימן, המרכיבים העיקריים של דלק רקטות.
אפילו את החומר לבניית מגורים אפשר לייצר במקום. קרקע הירח היא תערובת ייחודית של צורן (סיליקה) ושל מינרלים המכילים ברזל, שאפשר להתיך בעזרת מיקרוגל לחומר מוצק דמוי זכוכית. טכנולוגיה פשוטה למדי יכולה להפוך את הקרקע ללבנים קרמיות קשות. סוכנות החלל האירופית מפתחת מדפסת תלת-ממדית שיכולה ליצור לבני קיר בקצב של שלושה מטרים בשעה – מהר מספיק כדי לבנות מבנה מגורים שלם בתוך שבוע. עלות הבסיס על הירח קטנה בהרבה אם אפשר לייצר במקום אוויר, מים וחומרי בנייה. כל הטכנולוגיות שדרושות לכך כבר הודגמו במעבדה.
מיקום, מיקום, מיקום. הוא חשוב בבחירת בסיס על הירח בדיוק כמו בקניית בית. המקומות הטובים ביותר הם הרים גבוהים על שפות של מכתשים גדולים ליד הקטבים. הם קרובים למרבצי קרח מים גדולים, אבל גבוהים מספיק כדי להיות "פסגות של אור נצחי", שהשמש מאירה אותן כמעט תמיד, ולכן יש בהן גישה לאנרגיית שמש כל הזמן. בקווי רוחב נמוכים יצטרכו המתיישבים להתמודד עם שינויי טמפרטורה קיצוניים, ועם הלילה הירחי, שנמשך 354 שעות. אבל הם יוכלו להשתמש באחת המנהרות שנוצרו מזמן, כשלבה בזלתית זרמה על הירח. רוחבן של מנהרות הלבה האלה יכול להגיע ל-300 מטר. בבורות של הירח, שחלקם פתחים של מנהרות לבה, הטמפרטורה בצל יציבה, כ-17°C, והם מספקים גם הגנה מפני קרניים קוסמיות ומטאוריטים. כפי שאפשר לראות, ההערכות בעבר על מועד הקמת בסיס על הירח היו אופטימיות מאוד, ולכן כדאי להתייחס גם להערכות של היום בספקנות. הסינים, בשיתוף עם רוסיה, מכוונים את השלב הראשון של תחנת המחקר הבין-לאומית שלהם על הירח לסביבות 2035. ארטמיס 2, המשימה המאוישת הראשונה של נאס"א סביב הירח מאז אפולו, הקיפה את הירח בהצלחה באפריל 2026. תוכניות "מחנה הבסיס של ארטמיס" של נאס"א, בשיתוף עם אירופה, נדחו בעקבות עיכובים בתוכנית לשנות ה-30 של המאה.
→ הסעיף הקודם: 5.29 מוצא הירח | הסעיף הבא: 6.1 מדוע ללמוד על פלנטות? ←

