
באדיבות NASA/JPL/Space Science Institute
מדוע יש למערכות הטבעות של הפלנטות הענקיות מבנים מרהיבים כל כך? אפשר היה לצפות שחומר שמקיף פלנטה ייראה כמו דיסקה חלקה ואחידה. במקום זאת אנחנו רואים דגם מורכב של טבעות מעגליות זו בתוך זו, ברוחב ובאטימות משתנים מאוד, ולפעמים גם מרווחים. ככל שמסתכלים מקרוב יותר על הטבעות של שבתאי, המבנה שלהן נראה מורכב יותר. מה גורם למורכבות הזו? אולי תופתעו לגלות שהתשובה קשורה לאופן שבו גיטרה מפיקה צליל עשיר ומלא!
לכל עצם יש תדירות טבעית של רטט או תנודה – בין שזה כוכב, פלנטה, גשר, כוס יין או מיתר של גיטרה. ניקח מיתר כדוגמה, כי הצליל שנוצר מהרטט שלו מוכר לכולנו. מיתר אחד שרוטט יכול להרעיד מיתר אחר באותה תדירות (זה קורה גם בפעמונים). התופעה הזו נקראת תהודה (רזוננס).

סביר שאתם מכירים תהודה, אם התנדנדתם פעם בנדנדה בגן השעשועים. אם דוחפים את הנדנדה ברגעים אקראיים, התנודות שלה לא גדלות, כי הדחיפות נוטות לבטל זו את זו. אבל אם דוחפים בדיוק במרווח הזמן שמתאים לזמן המחזור הטבעי של הנדנדה, היא עולה גבוה יותר ויותר. מאותה סיבה חיילים מפסיקים לצעוד בקצב אחיד כשהם חוצים גשר: הקצב של הצעידה שלהם עלול להתאים לתדירות הטבעית של הגשר, להכניס אותו לתנודות חזקות ואף להרוס אותו. לרוב המתקנים המכניים יש תדירות תהודה טבעית. אולי יש מהירות סיבוב של המנוע שבה המכונית שלכם רועדת, או מהירות של הגלגלים שבה ההגה רועד?
למיתר יש למעשה הרבה אופני רטט. מלבד התדירות היסודית f, הוא יכול לרטוט גם במספר גדול יותר של מחזורים בשנייה, כלומר בתדירויות גבוהות יותר. התדירויות האלה, ההרמוניות, הן כפולות שלמות של התדירות היסודית: f, 2f, 3f, 4f וכן הלאה.
תדירות הרמונית = n f
כאשר n הוא מספר שלם. זמן המחזור P של רטט (בשניות) הוא פשוט ההופכי של התדירות (מספר התנודות בשנייה), ולכן:
זמן מחזור הרמוני = P / n

בסולם המוזיקלי, אם התדירות היסודית היא דו האמצעי, 2f הוא אוקטבה מעליו, 3f הוא קווינטה נוספת מעל האוקטבה, ו-4f הוא שתי אוקטבות מעל דו האמצעי.

הרעיון של הרמוניות תקף גם למסלולים! אבל התהודות בין מסלולים נובעות מכבידה, ולא מגלי קול. נניח שירח מקיף פלנטה מחוץ למערכת הטבעות שלה, ושתדירות ההקפה שלו היא f. לפי חוקי קפלר, חלקיקי הטבעת נעים מהר יותר מהירח, כי הם מקיפים את הפלנטה ברדיוס קטן יותר. יש מקום אחד במערכת הטבעות שבו תדירות ההקפה גדולה בדיוק פי שניים מזו של הירח: 2f. ברדיוס הזה, חלקיק טבעת חולף ליד הירח פעם בשתי הקפות, ובכל פעם הכבידה של הירח מזיזה אותו מעט ממקומו. כל משיכה כזו זעירה, אבל ההשפעה מצטברת. במשך הקפות רבות החלקיקים מתרחקים מהרדיוס הזה. החלקיקים הם כמו הנדנדה: הם נדחפים בדיוק בקצב הנכון, ה"תנופה" שלהם גדלה, ומסלוליהם משתנים. כך נוצר מרווח.
אותו דבר קורה כשתדירות ההקפה של חלקיק גדולה פי שלושה מזו של הירח, או פי ארבעה, או פי כל מספר שלם אחר. לכן התהודה המסלולית אמורה ליצור מרווחים בכל מקום שבו תדירות ההקפה של החלקיקים גדולה פי 2, פי 3 או פי 4 (או יותר) מזו של הירח. ובאותה משמעות: מרווח נוצר במקום שבו זמן ההקפה של החלקיקים הוא ½, ⅓ או ¼ (או פחות) מזמן ההקפה של הירח.

באדיבות NASA/JPL/Space Science Institute
כמה מבנים בטבעות של שבתאי קשורים לתהודות עם מימאס. מימאס הוא שמפנה את החומר ממרווח קאסיני, המרווח שבין שתי הטבעות הרחבות ביותר של שבתאי, טבעת A וטבעת B. החלקיקים במרווח הויגנס, בשוליים הפנימיים של מרווח קאסיני, נמצאים בתהודה של 2:1 עם מימאס: הם מקיפים את שבתאי פעמיים בכל הקפה של מימאס. המשיכות החוזרות של מימאס, תמיד באותו כיוון במרחב, מכריחות את החלקיקים לעבור למסלולים חדשים מחוץ למרווח. הגבול שבין טבעת C לטבעת B נמצא קרוב לתהודה של 3:1 עם מימאס.
הירח הגדול הראשון שמעבר לטבעות של שבתאי הוא מימאס, במרחק של כ-185,000 קילומטרים משבתאי. החוק השלישי של קפלר קושר את זמן ההקפה לחצי הציר הארוך של המסלול: P2 ∝ a3. מכאן ש-a ∝ P2/3. בהרמוניה גבוהה יותר זמן ההקפה הוא P / n, והמרחק קטן כך:
a ∝ (P / n)2/3
לכן בהרמוניה n = 2, המרחק שבו תהודה כבידתית מפנה את המסלול הוא (1/2)2/3 = 0.63 ממרחק הירח, כלומר כ-117,000 קילומטרים. זה בדיוק הרדיוס של השוליים הפנימיים של המרווח הגדול ביותר בטבעות של שבתאי, מרווח קאסיני. ג'ובאני קאסיני גילה את המרווח הזה, שבין טבעת A לטבעת B, ב-1675. ההרמוניה הבאה, n = 3, נמצאת כ-89,000 קילומטרים משבתאי – קרוב לגבול שבין טבעת B לטבעת C, שנמצא כ-92,000 קילומטרים משבתאי. תהודות כאלה אותרו בכל מערכות הטבעות. התהודות שבהן היחס (זמן ההקפה של החלקיק / זמן ההקפה של הירח) הוא ½, ⅓ או ¼ הן רק קבוצה אחת של הרמוניות. תהודות נוצרות בכל פעם שהיחס הזה שווה ליחס בין מספרים שלמים, כמו ⅔, 3/7 או 4/9. כמו שהמספר הרב של ההרמוניות יוצר את העושר של צלילי המוזיקה, המספר הרב של התהודות יוצר את המורכבות העשירה של מערכות הטבעות.
לפני יותר מאלפיים שנה האמין פיתגורס שהיקום נשלט ביחסים פשוטים בין מספרים. הוא אף העלה רעיון של "הרמוניה של הספרות" – מוזיקה שמימית, שמשקפת את ההרמוניות שמפיק מיתר פרוט. הרעיונות האלה השפיעו מאוד על קפלר. גם שייקספיר רמז לפיתגורס, ב"הסוחר מוונציה":
"שבי, ג'סיקה. ראי איך רצפת השמיים
משובצת בצפיפות בטסים של זהב טהור.
אין ולו הקטן שבכדורים שאת רואה
שאינו שר בתנועתו כמו מלאך.
הרמוניה כזו שוכנת בנשמות בנות האלמוות,
אבל כל עוד הלבוש הבוצי הזה, שסופו להירקב,
עוטף אותה בגסות, איננו יכולים לשמוע אותה."
הפלנטות, הירחים והטבעות אינם משמיעים קולות, וקול אינו יכול לעבור בריק של החלל. ובכל זאת, ההרמוניות השמימיות שפיתגורס וקפלר חיפשו קיימות – בריקוד של הכבידה.
→ הסעיף הקודם: 7.12 גבול רוש | הסעיף הבא: 7.14 כוחות גאות במערכת השמש ←

