האטמוספירה הקדומה, לפני ארבעה מיליארד שנה, הייתה שונה מאוד מהאטמוספירה של היום. היו בה בעיקר פחמן דו-חמצני (CO2) ואדי מים (H2O). האטמוספירה הקדומה הזאת הייתה נראית לנו זרה לגמרי. כידוע, חילוף החומרים שלנו זקוק לחמצן לנשימה, וכמות גדולה מדי של פחמן דו-חמצני רעילה לנו. מחקרים של משקעים עתיקים מראים שלא היה חמצן (O2) באטמוספירה הקדומה. כדור הארץ הקדום היה רחוק מלהתאים לחיי אדם! אבל המאובנים העתיקים ביותר, בני 3.5 עד 2.5 מיליארד שנה, הם סטרומטוליטים – מבנים שבנו מושבות של מיקרואורגניזמים, ובהם ציאנובקטריה. מבנים דומים נמצאים היום רק בסביבות קיצוניות, כמו לגונות רדודות ומלוחות לחוף הים. לצורות חיים קדומות רבות כאלה, אטמוספירה עשירה בחמצן כמו של היום הייתה רעילה בדיוק כמו שהאטמוספירה הקדומה הייתה רעילה לצורות החיים של היום, שתלויות בחמצן – כמונו.


איך הגיעה האטמוספירה של כדור הארץ למצבה הנוכחי? שלושה תהליכים היו חשובים. ראשית, אדי המים באטמוספירה התעבו וירדו כגשם, ויצרו את האוקיינוסים. אילו כדור הארץ היה קרוב יותר לשמש (ולכן חם יותר), המים היו נשארים במצב גזי. אילו היה רחוק יותר מהשמש (וקר יותר), המים היו קופאים. לכן ה"נוף" הנפוץ ביותר בפלנטה שלנו – אוקיינוסים עצומים של מים נוזליים – הוא ייחודי במערכת השמש. כשמסתכלים על פלנטות אחרות, אפשר לראות דוגמאות למה שהיה עלול לקרות לכדור הארץ אילו היה חם מעט יותר, כמו נוגה, או קר מעט יותר, כמו מאדים. בנוגה המים נשארו במצב גזי. באטמוספירה העליונה פירקה אותם קרינת השמש למימן ולחמצן. המימן היה קל מספיק כדי להימלט מהכבידה של נוגה, והחמצן התחבר לגזים אחרים או לסלעי פני השטח. לכן נשארו באטמוספירה של נוגה מעט מאוד אדי מים. במאדים, רוב המים נמצאים היום במצב מוצק – קפואים מתחת לפני השטח או לכודים בכיפות הקרח שבקטבים. בתקופה מסוימת בהיסטוריה של מאדים זרמו מים נוזליים על פני השטח, אבל לשם כך היה צורך באקלים שונה מאוד מזה שיש במאדים היום.

האוקיינוסים הניעו אחר כך תהליך שני. כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה התמוססו במי האוקיינוס (כמו הפחמן הדו-חמצני שמומס במשקאות מוגזים) ויצרו חומצה פחמתית חלשה, H2CO3. התמיסה החומצית הגיבה עם המשקעים שבקרקעית הים ויצרה סלעי משקע עשירים בפחמות (קרבונטים), וכך הפחמן הדו-חמצני נלכד למעשה בקרקעית האוקיינוס. אחרי שהפחמן הדו-חמצני ואדי המים הוצאו מהאטמוספירה, הגז העיקרי שנשאר בה היה חנקן (N2).

לחמצן, שחיינו תלויים בו, יש היסטוריה מעניינת. לפני שהביולוגיה "המציאה" את הפוטוסינתזה, לא היה חמצן באטמוספירה. פרוקריוטים (תאים פשוטים בלי גרעין) התחילו לייצר חמצן כתוצר לוואי לפני יותר משלושה מיליארד שנה (ההערכות נעות בין 3.5 ל-2.7 מיליארד שנה). החמצן הזה נלכד בסלעים מיד כשנוצר, והותיר אחריו תצורות ברזל "חלודות" שנמצאות בכל רחבי העולם. הכמות המשמעותית הראשונה של חמצן באטמוספירה מופיעה לפני כ-2.3 מיליארד שנה, באירוע שנקרא אירוע החמצון הגדול. ציאנובקטריה החלו לייצר חמצן בפוטוסינתזה, ולמרבה האירוניה, החמצן היה רעיל לרבים מהמיקרואורגניזמים האחרים שחיו באותה עת. במשך יותר ממיליארד שנה רמת החמצן הייתה נמוכה ומשתנה – אחוזים בודדים עד כ-10% מהרמה של היום.
התהליך השלישי, והחשוב ביותר, היה התפתחות הצמחים. הצמחים צרכו חלק גדול מהפחמן הדו-חמצני שנותר ופלטו חמצן, ותכולת החמצן עלתה לרמה שאנו נהנים ממנה היום. למעשה, ייתכן שרמת החמצן הגיעה לשיא לפני כ-300 מיליון שנה, בסוף תקופת הפחמן (קרבון), ותרמה לגודלם הרב של החרקים והזוחלים באותה תקופה. האטמוספירה של היום מורכבת לפי משקל מ-76% חנקן ו-23% חמצן, ויש בה רק מעט פחמן דו-חמצני ואדי מים. כמו האוקיינוסים שלנו, גם האטמוספירה של כדור הארץ ייחודית במערכת השמש. את אחרית הדבר של הסיפור הזה כותבים בני האדם. כל השינויים שתוארו עד כאן התרחשו בפרקי זמן של מיליוני שנים. מאז המהפכה התעשייתית עלה ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה מ-280 חלקים למיליון לכמעט 430 חלקים למיליון. אף שזה עדיין רכיב קטן של האטמוספירה, הפחמן הדו-חמצני הוא גז חממה רב-עוצמה, ואנחנו עדים עכשיו להשפעות של "התקדמותנו" כמין. בני האדם שינו באופן ניכר את האטמוספירה ואת האקלים של כדור הארץ כולו בתוך דורות ספורים בלבד.
→ הסעיף הקודם: 5.18 אבולוציה וסביבה קוסמית | הסעיף הבא: 5.20 מזג אוויר ומחזור האוויר ←

