כילדים, אנו לומדים כי הרי געש, טקטוניקת הלוחות ושחיקה הם תהליכים טבעיים שעלולים להיות בעלי השפעה דרמטית על כדור הארץ, או על כל פלנטה אחרת. אך ייתכן שלא למדנו שעיצוב הנוף הגיאולוגי של כדור הארץ, הירח ופלנטות אחרות מושפע לא רק מכוחות פנימיים, אלא גם מכוחות חיצוניים. כוחות אלה משפיעים על התנאים הגיאולוגיים של כל פלנטה, ומעצבים גם את ההתפתחות של תנאים סביבתיים וביולוגיים בפלנטה. הסביבה הקוסמית החיצונית שלנו עיצבה ללא ספק את ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ.
באדיבות ויקיפדיה
העדויות מהתיעוד הגיאולוגי מראות שכדור הארץ ספג את חלקו בפגיעות. מחקרים מפורטים הובילו את המדענים להאמין שחלק ממכתשי הפגיעה הקטנים יותר על פני כדור הארץ תואמים בגילם הכחדות מינים צנועות יותר, מוקדם יותר בהיסטוריה של כדור הארץ. לדוגמה, מחקר אחד מצא עדות לפגיעה בסוף התקופה הדבונית, לפני כ-360 מיליון שנה. תיעוד המאובנים מאותה תקופה מצביע על כך ש-70% מהמינים נכחדו בתוך פחות מכמה מיליוני שנים. ההכחדה האחרונה היתה לפני 11 מיליון שנה, כאשר מעריכים כי 30% מהמינים נעלמו. עד תריסר הכחדות המוניות זוהו בתיעוד המאובנים. עם זאת, רק במקרים ספורים נמצא מכתש פגיעה שגילו תואם הכחדה המונית.
העדויות להכחדות המוניות הובילו לשינוי יסודי בתיאוריות האבולוציה המקוריות שלנו. עבודתם של דרווין וממשיכיו, החל בשנות ה-50 של המאה ה-19, הראתה שהאבולוציה נובעת מברירה טבעית, ומונעת על ידי תחרות בין המינים, לצד יצירת מוטציות במבנה הגנטי של אורגניזמים וניצול של נישות סביבתיות חדשות. התוצאה היא השתנות גנטית מתמדת והופעת מינים חדשים. בתיאוריה הדרוויניסטית הקלאסית, הברירה הטבעית מונעת על ידי אירועים בתוך הביוספרה של כדור הארץ. עם זאת, גילוי אירוע ההכחדה ההמונית המקביל לסופם של הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנים, הרחיב את תפיסתו המקורית של דרווין. אירועים מרכזיים כגון אלה מצביעים על כך ששינויים דרסטיים בסביבה, ומכאן במהלך האבולוציה, יכולים גם להתרחש כתוצאה מתופעות אסטרונומיות חיצוניות, כגון נפילת אסטרואיד. תהליכים אקראיים נעים מדעיכה של אטום ועד לפגיעה של אסטרואיד. אקראי פירושו שאי אפשר לחזות את העיתוי המדויק של כל אירוע, אבל הקצב הממוצע של האירועים לאורך זמן הוא מספר מוגדר היטב.
פגיעות של אסטרואידים או שביטים הן רק דוגמה אחת להשפעות חיצוניות על החיים בכדור הארץ. מעבר למערכת השמש, ישנם אירועים אחרים שיכולים לשבש את הזרימה החלקה של האבולוציה. לכוכבים בסביבת השמש יש תנועות אקראיות, שמדי פעם מקרבות אותם למערכת השמש. התנגשויות ישירות בין כוכבים, או בין כוכבים לפלנטות, הן אירועים נדירים ביותר. אבל כאשר כוכב מתקרב מספיק הוא עלול לשבש את המבנה של ענן אורט ולשלוח מפל של שביטים לתוך מערכת השמש הפנימית, וכך להגדיל באופן משמעותי את ההסתברות לפגיעה של שביט בכדור הארץ. כוח הכבידה הוא כוח ארוך טווח ולכן אפילו "לטיפה" של כוכב סמוך יכולה להוביל להשלכות משמעותיות על התפתחות החיים. מפגש כה קרוב יכול לקרות פעם בכמה מיליוני שנים. אם סופרנובה מתפוצצת בטווח של 30 שנות אור, או היפרנובה בטווח של 1,000 שנות אור, היא עלולה להציף את כדור הארץ בקרינה מזיקה, ולגרום לעלייה בקצב המוטציות או להכחיד מינים שונים. במסלולה, בן 250 מיליון השנה, סביב מרכז הגלקסיה, מערכת השמש יכולה לעבור סמוך לצבירי כוכבים או לעננים מולקולריים, ולסבול מהפרעות הדומות לאלה שמחולל כוכב עובר בסמוך לה. כל האירועים הללו התרחשו ככל הנראה פעמים רבות בהיסטוריה הארוכה של החיים בכדור הארץ.
באדיבות ויקיפדיה
ההבנה הזו שינתה באופן דרמטי את תפיסת מקומנו ביקום. חוקרים בימי הביניים האמינו שכדור הארץ יציב ובלתי משתנה. ככל שמדעי הטבע התפתחו מהרנסנס ועד ימי דרווין, המדענים הניחו שכל השינויים בכדור הארץ הם הדרגתיים וכל ההשפעות החשובות על הסביבה והביולוגיה של כדור הארץ (מלבד החום והאור של השמש) מקורן במערכת כדור הארץ עצמה. עכשיו, אנו מבינים שאירועים אקראיים כגון פגיעת אסטרואיד או שביט יכולים לשנות באופן קיצוני את מהלך האבולוציה. תזכורת אחת, שאפשר לבקר בה, היא מכתש הפגיעה המפורסם באריזונה. רוחבו כ-1.2 קילומטר, והוא נוצר רק לפני כ-50,000 שנה. אפשר להירגע: הסיכוי לפגיעה קטסטרופלית במהלך חיי אדם הוא קלוש. כבני אדם, אנו רואים רק לעתים רחוקות את השפעתם הישירה של כוחות קוסמיים גדולים כאלה על הפלנטה שלנו. עם זאת, לאורך ההיסטוריה הגיאולוגית ארוכת הטווח, כוחות אלה עיצבו את העולם שבו אנו חיים.
→ הסעיף הקודם: 5.17 הכחדות המוניות | הסעיף הבא: 6.1 מדוע ללמוד על פלנטות? ←