בעשורים שחלפו מאז המצאת המכ"ם, מצאו המדענים דרכים חדשות לנצל חלקים אחרים של הספקטרום האלקטרומגנטי כדי לחקות את המכ"ם. מקרני רנטגן מוחזרות שמשמשות לבידוק בשדות תעופה, ועד לייזרים ירוקים שמודדים את המרחק לירח – היום יש לנו ארסנל שלם של טכנולוגיות לחקר מערכת השמש. הטכנולוגיה המודרנית הנפוצה ביותר היא מדידת מרחק בלייזר. השיטה הזו מקבילה לחלוטין למדידת מרחק במכ"ם, אבל מכיוון שאורכי הגל של אור הלייזר קצרים בהרבה, המדידות בלייזר יכולות להיות מדויקות בהרבה.
מפני כדור הארץ מודדים אסטרונומים באופן קבוע את המרחק לירח וללוויינים מלאכותיים בעזרת לייזר, כדי לקבל מרחקים ומהירויות מדויקים בשמיים (ומהם לחשב מסלולים – ובמקרה של לוויינים, יש מי שהיו מעדיפים שלא נדע אותם). השיטה, שמשתמשת בלייזרים ירוקים או בלייזרים אחרים של אור נראה, מאפשרת לחשב את המרחק לירח בדיוק של מילימטרים.
באדיבות NASA
לייזרים משמשים גם בחלליות שמקיפות פלנטות. מערכות כאלה נקראות לידאר (LIDAR, ראשי תיבות של Light Detection and Ranging – גילוי ומדידת מרחק באור). כבר במשימות אפולו היו מדי גובה בלייזר, ומאז המשימה קלמנטיין לירח (1994) הם משמשים למדידות ברזולוציה גבוהה של פני פלנטות. כמו בתמונות מכ"ם, התכונות של אור הלייזר שחוזר – הקרן המוחזרת – מלמדות על המרקם וההרכב של פני השטח. הלידאר של קלמנטיין יכול היה למדוד את הגובה (והעומק) של מבנים על הירח בדיוק של 40 מטרים. המערכת של החללית לונר רקונסנס אורביטר, LOLA (Lunar Orbiter Laser Altimeter – מד גובה בלייזר במסלול סביב הירח), טובה ממנה פי כמה: היא ממפה את פני הירח בדיוק של כ-10 סנטימטרים בגובה, בנקודות מדידה בקוטר של כ-5 מטרים.
מכשירי לידאר הוצבו במסלול סביב הירח וסביב מאדים, והמשימה מסנג'ר הביאה מדידות חדשות של מרקורי. בשילוב עם תמונות, מדידות הגובה האלה נותנות תובנות חדשות על מבנים שונים בפלנטות. השילוב של מרקם ועומק מהלידאר, עם הרכב מהדמיה ספקטרלית (או לפחות מצילום דרך כמה מסננים), מאפשר למפות בפירוט תצורות גיאולוגיות.
→ הסעיף הקודם: 6.31 חקר פני הפלנטות במכ"ם | הסעיף הבא: 6.33 כבידה ואטמוספירות ←