באחד מימי הקיץ בשנות ה־70 של המאה ה־18, במחזה ההולם סרט על מדען מטורף, נכנס אריסטוקרט צרפתי לבית היציקה שבאחוזתו כדי לערוך ניסוי משונה. הוא הורה ליצוק שני תריסרים של כדורי ברזל קטנים ומוצקים. כשהוצאו הכדורים מהכבשנים הם היו לוהטים עד ליבון לבן. האריסטוקרט הסקרן אחז שעון ועקב בקפידה אחר התקררותם, עד שהגיעו לטמפרטורה שבה אפשר לגעת בהם באצבעות חשופות. לפי אחד הדיווחים, הוא חיפש בכפר את האנשים בעלי העור הרגיש ביותר, כדי שיקבעו מתי אפשר לגעת בכדורים. שמו של האריסטוקרט היה ז'ורז'־לואי לקלר, הרוזן דה בופון, ומטרת הניסוי המשונה הייתה להעריך את גיל כדור הארץ.
בופון ערך ניסוי שתוכנן בתבונה. הוא מדד כמה זמן לקח לכדורים להתקרר, ואחר כך ביצע חיוץ (אקסטרפולציה) של המספרים לכדורים בגודל כדור הארץ. בכך שבחן כיצד זמן הקירור תלוי בנפח הכדור, קיווה בופון לחשב את זמן הקירור של כדור עצום כמו כדור הארץ. למתבונן שלא הבין מה בופון מנסה לעשות, מעשיו נראו כנראה מסתוריים ביותר. ייתכן שמחזות מעין אלה, שלא הובנו כהלכה, הולידו את הדימוי של משוגעים "המתנסים בכוחות הטבע". אולי מדענים מוקדמים כאלה היו מקור השראה למרי שלי (Mary Shelley), שיצרה שני דורות מאוחר יותר את הדמות שלה, דוקטור ויקטור פרנקנשטיין.
כיום אנחנו חושבים על מדע במונחים של מכשירים מורכבים ומדידות מדויקות. אבל המחקר של ימינו הוא לעתים קרובות רק הרחבה של השאלות הפשוטות ששאלו מדענים בעלי חזון בעבר. בופון הרהר בשאלה הבסיסית "בת כמה הפלנטה שלנו?". הוא הניח שכדור הארץ הוא כדור הבנוי מסלעים וממתכות, ורצה להבין את ההיסטוריה שלו. הניסוי של בופון ממחיש כיצד מדענים ניגשים לשאלות במדעי הטבע. כשמתבוננים במגוון המדהים של תצורות הנוף בפני כדור הארץ, הרים, קניונים, מישורים והרי געש, נראה בלתי אפשרי למדוד בניסוי אחד את גילן של כל התופעות האלה. בופון פישט את השאלה: הוא התייחס לכדור הארץ ככדור מתכת מוצק, ועבד עם מודל מוקטן שלו.
הרוזן דה בופון היה טיפוס ססגוני בעל תחומי עניין מגוונים. בעקבות דו־קרב באוניברסיטה צרפתית הוא כמעט נושל מהירושה, אבל בגיל 25 ירש אחוזה והתעשר די הצורך כדי לממן את ניסוייו המדעיים. הוא הקסים את החברה הגבוהה בפריז, ואירח לארוחת ערב את תומס ג'פרסון, לימים הנשיא השלישי של ארה"ב. ג'פרסון תיאר את בופון כ"אדם בעל כושר שיחה יוצא דופן". אחד מחבריו של בופון כתב: "מסייה דה בופון מעולם לא דיבר איתי על נפלאות כדור הארץ בלי לעורר בי את המחשבה שהוא עצמו אחת מהן". זו מחמאה נאה, ומתאימה במיוחד למדען שתחום מחקרו העיקרי היה כדור הארץ.
תחומי העניין של הרוזן דה בופון הובילו אותו לחקור היבטים רבים של עולם הטבע. הוא הוציא אנציקלופדיה בת 36 כרכים בשם תולדות הטבע (Histoire naturelle), שיצאה לאור בהדרגה בין 1749 ל־1785. הערכתו לגיל כדור הארץ פורסמה ב־1778 בספרו תקופות הטבע (Les Époques de la Nature). אף שמעטים שמעו עליו כיום, בזמנו הוא היה מפורסם מאוד. ספריו היו מרבי המכר הראשונים של המדע הפופולרי, והזינו את העניין הציבורי העצום בתגליות החדשות של התקופה.
באדיבות pixabay
שאלה מרכזית בימיו של בופון הייתה האם גילו של כדור הארץ הוא באמת רק כמה אלפי שנים, כפי שטענו רוב חוקרי המקרא. התאוריה המקראית התבססה על ספירה לאחור של הדורות המוזכרים בתנ"ך. כיום אנו יודעים שגיל כדור הארץ הוא 4.5 מיליארד שנה. הגיל נקבע על סמך חקר מטאוריטים שנוצרו בראשית ההיסטוריה של מערכת השמש. אבל בימי בופון מדענים רבים סברו שאין לשאלה פתרון, שכן מקורם של המטאוריטים לא היה ידוע, ושיטות מתקדמות של תיארוך רדיומטרי עוד לא היו קיימות.
בופון ניגש לשאלה ישירות. הוא הניח שכדור הארץ נוצר יחד עם השמש, שחמה ממנו בהרבה, ולכן החל את קיומו במצב מותך. בהשראת הערות קודמות של ניוטון עלה בדעתו רעיון מבריק. ברור היה שאי אפשר לדמות בניסוי את התקררותו של כדור הארץ כולו. אבל אם יצליח למדוד כמה זמן לוקח לכדורים המוצקים שלו להתקרר, ולקבוע כיצד זמן הקירור תלוי בגודל הכדור, יוכל לחשב את זמן הקירור של כדור גדול בהרבה, בגודל כדור הארץ. בהתאם לשיטה המדעית, הוא חזר על הניסוי פעמים רבות כדי לקבל מספרים מהימנים יותר. הוא גם מדד את זמן הקירור של כדורים מחומרים שונים, כגון זכוכית ואבן.
ב־1778 פרסם בופון את מסקנתו, שלפיה גילה של הפלנטה שלנו הוא 74,832 שנה. זה היה גיל גדול בהרבה מכפי שסברו אז, והוא סתר במישרין את החישובים המקראיים. כיום אנו יודעים שגילו האמיתי של כדור הארץ גדול בהרבה. בופון לא הביא בחשבון גורמים נוספים המשפיעים על התקררות כדור הארץ, כגון החום הפנימי שנוצר מדעיכה של יסודות רדיואקטיביים. עם זאת, בופון צדק במסקנתו שכדור הארץ מבוגר בהרבה מאלפי השנים שבהן הוערך גילו באותם ימים.
→ הסעיף הקודם: 5.2 ניסיונות בהערכת גיל הארץ | הסעיף הבא: 5.4 תיארוך רדיואקטיבי ←