במסלולו סביב השמש, מאדים מתקרב לכדור הארץ עד 56 מיליון קילומטר, יותר מכל פלנטה אחרת מלבד נוגה. מכיוון שהוא רחוק מהשמש יותר מכדור הארץ, הצד המואר שלו פונה אלינו כשהוא הכי קרוב אלינו. (אפשר לשרטט תרשים פשוט של שני המסלולים כדי לוודא זאת). התאורה הזו, כשמאדים קרוב יחסית, מאפשרת לצופים מכדור הארץ לחקור את פני השטח שלו.
באדיבות ויקיפדיה
המחקרים הראשונים של מאדים נעשו זמן קצר אחרי שגלילאו השתמש לראשונה בטלסקופ אסטרונומי, ב-1610. הפיזיקאי ההולנדי כריסטיאן הויגנס שרטט לראשונה כמה כתמים כהים על פני הפלנטה ב-1659. כמה שנים אחר כך עקב האסטרונום האיטלקי ג'ובאני קאסיני אחרי הכתמים, וקבע שמאדים משלים סיבוב סביב צירו ב-24 שעות ו-37 דקות. כלומר, היום במאדים ארוך כמעט כמו היום בכדור הארץ.
עד סוף המאה ה-18 צפו אסטרונומים בתכונות נוספות הדומות לאלה של כדור הארץ. במאדים יש עננים פזורים וכיפות קוטב לבנות ובהירות. כיפות הקרח שבקטבי מאדים מצטמקות בקיץ וגדלות בחורף, כמו כיפות הקרח של כדור הארץ. הכתמים שראו קאסיני ואחרים השתנו עם העונות: הם התכהו בקיץ ושינו את צורתם משנה לשנה. כמה צופים אפילו חשבו שאולי אלה כתמי צמחייה.
התצפיות המוקדמות במאדים תמכו ברעיון מתקופת הרנסנס שנקרא "ריבוי העולמות". ההשערה הזו הציעה שהפלנטות האחרות הן למעשה עולמות כמו כדור הארץ. כדי להבין עד כמה הרעיון היה מהפכני בזמנו, חשבו איך השתנו לאורך ההיסטוריה הרעיונות על פלנטות אחרות. בתקופה היוונית, הפלנטות נחשבו לישויות על-טבעיות, או לאורות מיסטיים וגבישיים שנעו בממלכה שמימית מעל כדור הארץ החומרי. אחר כך, במאה ה-17, המהפכה הקופרניקנית קבעה שהפלנטות וכדור הארץ הם כולם גופים הנעים סביב השמש. רעיון ריבוי העולמות לקח את המהפכה הקופרניקנית צעד אחד הלאה: פלנטות אחרות עשויות להיות עולמות שלמים כמו כדור הארץ, עם פני שטח גיאולוגיים מוכרים, אקלים, עננים ומזג אוויר – ואולי אפילו חיים!
באדיבות ויקיפדיה
הרעיון של חיים תבוניים בפלנטות אחרות, ובמיוחד התיאוריה של פרסיבל לוול על תושבי מאדים שבונים תעלות, השפיעו עמוקות על התרבות שלנו במשך כמעט מאה שנה. רעיונותיו של לוול אילצו אנשים להרחיב את דמיונם ולשקול קיום של ציוויליזציה בפלנטה אחרת. המשורר האנגלי אלפרד לורד טניסון כתב שיר על השאלה אם תושבי מאדים יכולים להבחין בציוויליזציה על כדור הארץ. הסופר הבריטי ה"ג וולס פרסם ב-1898 את אחד מרומני המדע הבדיוני המוקדמים, "מלחמת העולמות", שבו תושבי מאדים פולשים לכדור הארץ, ומובסים רק בידי חיידקים של כדור הארץ. וולס ציין שאוכלוסיות הילידים באיי האוקיינוס השקט וביבשות אמריקה הושמדו במידה רבה במאות ה-18 וה-19 על ידי מחלות אירופיות (והעגבת עברה בכיוון ההפוך, מאמריקה לאירופה). הוא העלה את האפשרות שמגע בין עולמות עלול להיות קטלני לאחד המינים, בגלל מחלה או בגלל עימות. וולס כתב: "הטסמנים, למרות הדמיון האנושי שלהם, נמחקו לחלוטין מעל פני האדמה במלחמת השמדה שניהלו מהגרים אירופים… האם אנחנו שליחי רחמים כאלה, שנתלונן אם תושבי מאדים יילחמו באותה רוח?"
באדיבות ויקיפדיה.
וולס חקר את ההשלכות האפשריות של רעיונות מדעיים, אבל עורר גם ספקולציות פרועות. בסוף המאה ה-19, אחרי פרסום "מלחמת העולמות", הופיע גל של דיווחים על "ספינות אוויר" מסתוריות. מעניין לראות שהעב"מים שדווחו לאורך ההיסטוריה דמו תמיד לטכנולוגיה המתקדמת של זמנם: ספינות אוויר בסוף המאה ה-19, וחפצים מתכתיים מבריקים מאז שנות ה-50, כשהופיעו מטוסי ריגול ומטוסי הסילון הראשונים. מספר הדיווחים על עב"מים הגיע לשיא בעקבות אירועים מרכזיים בתוכנית החלל: כשברית המועצות זעזעה את ארצות הברית בשיגור ספוטניק ב-1957, ורבים חששו מנשק בחלל; ושוב כשבני אדם הגיעו לירח ב-1969. התצפיות האלה כנראה לא נבעו מביקורים של חייזרים, אלא מהעניין הציבורי במה שקורה בעולמות אחרים.
משנות ה-10 עד שנות ה-40 של המאה ה-20 כתבו אדגר רייס בורוז (יוצר טרזן), ריי ברדבורי ואחרים עוד ספרי מדע בדיוני רבים על תרבויות במאדים. בסביבות ליל כל הקדושים ב-1938 שידר הבמאי הצעיר והמבריק אורסון וולס עיבוד רדיופוני ל"מלחמת העולמות", שבו תושבי מאדים נוחתים בניו ג'רזי ומתקדמים לעבר ניו יורק. השידור עורר פאניקה בחוף המזרחי, כשמאזינים חשבו שזה שידור חדשות אמיתי. תרבויות במאדים כבשו את דמיון העולם והשתרשו עמוק בתרבות הפופולרית שלנו.
במאה ה-20 המשיך המידע המדעי על מאדים להתפתח. טכניקות אסטרונומיות טובות יותר ונתונים חדשים הראו שהסביבה במאדים קשה יותר משחשבו בתחילה. מאדים היא פלנטה קרה מאוד, והאוויר בו דליל. אף על פי כן, היו שטענו שהאבולוציה אולי יצרה במאדים צמחייה שהסתגלה לתנאים הקשים האלה, ומדענים רבים האמינו שצמחייה כזו מסבירה את הכתמים הכהים המשתנים עם העונות. אבל נתונים מטלסקופים בכדור הארץ בשנות ה-60 הראו שמאדים עוין אפילו יותר: מדידות ספקטרוסקופיות גילו שלחץ האוויר במאדים דומה ללחץ בגובה של כ-30,000 מטרים מעל כדור הארץ, גבוה יותר ממה שמטוסי נוסעים מסוגלים לטוס. ב-1965 הייתה מרינר 4 לחללית הראשונה שהגיעה לפלנטה האדומה. כשחלפה במהירות ליד מאדים, היא צילמה כמה תצלומי תקריב של אזורים מקומיים, שהראו פני שטח מכוסים מכתשי פגיעה, שנראו כמו הירח. רוב המדענים הסיקו אז שמאדים הוא עולם קפוא ומת, דמוי ירח. הם היו קרובים לאמת יותר מלוול, אבל מאדים התברר כמעניין יותר ממה שחשבו.
→ הסעיף הקודם: 6.12 אגדות מאדים | הסעיף הבא: 6.14 מבט מקרוב על קרקע מאדים ←