כשאנחנו חושבים על גופים בין-פלנטריים, אנחנו נוטים לחשוב על הגדולים והבולטים שבהם: האסטרואידים הגדולים, גופי חגורת קויפר, ושביטים שנעשים בהירים מספיק כדי שנראה אותם בעין. אבל הרוב המכריע של הגופים הבין-פלנטריים הם בסך הכול שברים קטנים של סלע או קרח, קטנים בהרבה משביטים. וזה דבר טוב: פירוש הדבר שפגיעות הרסניות במערכת השמש נדירות מאוד. הרבה יותר נפוץ שגוש סלע זעיר מהחלל פוגע באטמוספירה שלנו, ופשוט גורם להבזק אור בהיר. המטאור הטיפוסי (שנקרא לעיתים, בטעות, "כוכב נופל") שאפשר לראות חוצה את השמיים הוא כנראה בגודל של גרגר חול, וכנראה זה חלקיק שהשתחרר משביט.
בלילה רגיל אפשר לראות כמה מטאורים בשעה. אבל בתאריכים מסוימים בכל שנה אפשר לראות יותר מ-60 מטאורים בשעה! האירועים האלה, שנקראים ממטרי מטאורים, מתרחשים כשכדור הארץ עובר דרך שובל של חלקיקים שהשאיר אחריו בדרך כלל שביט, ולפעמים גם אסטרואיד. מי שמתבונן בתשומת לב רואה שכל המטאורים של הממטר יוצאים כאילו מנקודה אחת בשמיים – הכיוון שממנו מגיעים החלקיקים אל כדור הארץ. הדוגמה המוכרת ביותר היא ממטר הפרסאידים, שמגיע לשיאו מדי שנה בסביבות 12 באוגוסט. במשך כמה לילות חוצים את השמיים מטאורים בהירים כל כמה דקות, מכיוון קבוצת הכוכבים פרסאוס. (ממטרים נקראים על שם קבוצת הכוכבים שממנה נראה שהמטאורים יוצאים). לפעמים הממטרים עזים כל כך, שהמטאורים נופלים מהר מכדי לספור אותם. בממטר הליאונידים (על שם קבוצת הכוכבים אריה, Leo) ב-17 בנובמבר 1966, ירדו המטאורים במשך כמה דקות כמו פתיתים בסופת שלגים – לפי ההערכות, יותר מ-2,000 מטאורים בדקה.
ב-1866 גילה ג'ובאני סקיאפרלי (שהיה מעורב גם בוויכוח על "התעלות" שכביכול נראו במאדים) שממטר הפרסאידים מתרחש בכל פעם שכדור הארץ חוצה את המסלול של שביט מסוים. כך הוא קשר את הממטר למעבר של כדור הארץ דרך נחיל החלקיקים שהשביט השאיר אחריו. עד מהרה נמצאו קשרים דומים בין ממטרים חוזרים לבין שביטים מסוימים. ב-1983 צילם טלסקופ חלל אינפרה-אדום (IRAS) את האבק שפזור לאורך המסלול של השביט טמפל 2 – זו הייתה התצפית הישירה הראשונה באבק של שביט שמפוזר בחלל לאורך מסלולו. האבק אינו פזור באופן אחיד לאורך המסלול: כשכדור הארץ עובר באזור דליל, אנחנו רואים רק מעט יותר מטאורים מהרגיל, אבל כשהוא עובר באזור צפוף, אנחנו זוכים למופע אורות מרהיב.
מלבד הממטרים, כדור הארץ פוגש כל הזמן, בקצב נמוך בהרבה, גם גופים שנעים בחלל בכיוונים אקראיים. את המטאורים האקראיים האלה רואים בעיקר בשעות שלפני עלות השחר. כדור הארץ נע במסלולו במהירות של 30 קילומטרים לשנייה, ולכן רק גופים מהירים במיוחד, ונדירים, מצליחים "להשיג" אותו מאחור במהירות שמספיקה ליצירת שובל זוהר. זה כמו נסיעה בכביש בגשם: יותר טיפות פוגעות בשמשה הקדמית מאשר בחלון האחורי. אחרי חצות אנחנו נמצאים בצד של כדור הארץ שפונה קדימה, בכיוון התנועה שלו. לכן בלילה בלי ירח, במקום חשוך, אפשר לראות כ-5 מטאורים בשעה לפני חצות, וכ-15 בשעה לפני עלות השחר. החלקיקים של ממטר נעים כולם במסלולים כמעט מקבילים, ולכן, בגלל אפקט הפרספקטיבה (כמו פסי רכבת מקבילים, שנראים כאילו הם נפגשים באופק), נדמה שהם מתפזרים מנקודה אחת בשמיים. לפעמים רואים גם "מטאורים" בהירים, שהם בעצם שברים של חלליות ולוויינים שנופלים דרך האטמוספירה.
באדיבות NASA
הגופים הבין-פלנטריים נמצאים בטווח עצום של גדלים. הגופים שפוגעים באטמוספירה של כדור הארץ מדי שנה נעים בגודלם מגרגר אבק ועד גודל של בית – אבל יש מיליונים רבים בגודל של גרגר אבק, ורק אחד או שניים בגודל של בית. רוב המטאורים קטנים מכדי להגיע לקרקע, והם נשרפים בגובה של 75 עד 100 קילומטרים. זה חוק שימור האנרגיה בפעולה: אנרגיה קינטית הופכת לחום ולאור. מדי פעם נראים "כדורי אש" גדולים, בהירים ומרהיבים. בדרך כלל הם מתפוצצים באוויר ואינם מגיעים לקרקע, כי הם שבירים מכדי לשרוד את הכניסה לאטמוספירה. היו מקרים שבהם דווחו כדורי אש כאלה, בטעות, כעב"מים.
החלקיקים הבין-פלנטריים הקטנים ביותר הם גרגרי אבק מיקרוסקופיים, שפזורים לאורך המישור של מערכת השמש ומתרכזים לכיוון השמש. אם מסתכלים מערבה בשמיים צלולים, הרחק מאורות העיר, ממש כשנעלם הזוהר האחרון של דמדומי הערב – או מזרחה, ממש לפני הזריחה – אפשר להבחין בזוהר העמום של אור השמש שמוחזר מהחלקיקים האלה. הוא נקרא האור הזודיאקלי: רצועת אור חלשה, שעולה מהאופק לאורך המילקה, ובהירה ביותר סמוך לאופק. האור הזודיאקלי הוא פשוט אור שמש שמוחזר מנחיל של אינספור גרגרי אבק. את הגרגרים שחררו שביטים לאורך מסלוליהם, ועם הזמן הם התפזרו לענן אחיד של אבק, בצורת דיסקה, סביב השמש.
לפעמים מוצאים האסטרונומים עדויות מרתקות לקשר בין תופעות שמימיות שונות. בזכות היציבות והאריכות של הציוויליזציה הסינית, יש בידינו יותר מ-2,000 שנים של תצפיות של האסטרונומים בחצר הקיסר. בין השאר, הם רשמו כדורי אש שראו בשמיים. הרישומים חלקיים לפני שנת 1000 לספירה, אבל יש עדויות מעוררות מחשבה לכך שכדורי האש לא הופיעו באקראי: יש שיאים בולטים בערך כל 500 שנה. האם זו מחזוריות? האם צפוי לנו עוד גל של כדורי אש בימי חיינו? העדויות לא מספיקות כדי לומר בוודאות. אבל אם מחלקים את אותם רישומים לפי החודש שבו נראו כדורי האש, מתברר שההתפלגות אינה אחידה ואינה אקראית! שני השיאים העיקריים חלים בזמנים של ממטר הפרסאידים באוגוסט ושל ממטרי הטאורידים והליאונידים באוקטובר-נובמבר. העדויות העתיקות מאשרות שכדור הארץ חוצה שובלים של שביטים כבר אלפי שנים. החלקיקים הקטנים רק יוצרים מופע אורות בשמיים, אבל הגדולים עלולים לגרום נזק משמעותי.
→ הסעיף הקודם: 8.10 הגופים הגדולים בחגורת קויפר | הסעיף הבא: 8.12 הפרעות כבידתיות ←