באדיבות ויקיפדיה
אסטרואידים קטנים – עד קוטר של כמה מאות קילומטרים – אינם עגולים. למה? התשובה קשורה לכבידה ולרעיון של שיווי משקל. שיווי משקל תרמי הוא הנטייה של אנרגיית חום לזרום כך שהבדלי הטמפרטורה מתאזנים. גם בכבידה יש שיווי משקל. לכל חלק של פני השטח של פלנטה יש אנרגיה פוטנציאלית כבידתית, שאפשר לבטא כמכפלה של המסה של החלק (m), תאוצת הכובד (g) והגובה שלו (h):
EPgravity = m × g × h
לכן האנרגיה הפוטנציאלית גדלה עם המסה של הפלנטה (כי בפלנטה מסיבית יותר g גדול יותר), ועם המרחק ממרכז הפלנטה. הכבידה מושכת את כל חלקי הגוף אל מרכז המסה שלו. זו הסיבה שפתיתי הדגנים בקופסה שוקעים ומתיישבים כשמנערים אותה! האנרגיה הפוטנציאלית הכבידתית של הפתיתים קטנה כשהם נעים לכיוון מרכז כדור הארץ. הכבידה פועלת תמיד להקטין את האנרגיה הפוטנציאלית של כל חלקי הפלנטה: לחומר במקומות גבוהים יש אנרגיה פוטנציאלית גדולה יותר, והוא נוטה לזרום אל המקומות הנמוכים. קחו מגש גדול, וערמו עליו חול או חצץ ל"הרים". אם תנערו את המגש, החול יתיישב מהר למשטח שטוח, שבו האנרגיה הפוטנציאלית הכבידתית שווה בכל מקום. זו דוגמה לשיווי משקל.
מה הקשר בין שיווי משקל לבין האסטרואידים? לגופים הגדולים במערכת השמש יש מספיק מסה, והכבידה החזקה שלהם מכריחה את פני השטח שלהם להגיע לאותה אנרגיה פוטנציאלית בכל מקום. התוצאה היא הצורה הסימטרית ביותר: כדור. (בקנה מידה, כדור הארץ עגול וחלק כמו כדור ביליארד). לאסטרואידים קטנים, לעומת זאת, אין מספיק כבידה כדי להתגבר על החוזק של הסלע שממנו הם עשויים, ולכן הצורות שלהם לא סדירות.
באדיבות NASA
לאסטרואידים לא רק צורות מוזרות – לפעמים יש להם גם בני לוויה. תמונת התקריב השנייה שצולמה אי פעם של אסטרואיד – של האסטרואיד 243 אידה, באורך של כ-60 ק"מ, שצילמה החללית גלילאו – חשפה גוף קטן שמקיף את אידה. היו חשדות שיש ירחים כאלה גם לאסטרואידים אחרים, אבל עד אז זה לא אושר. הקיום שלהם מסביר תגלית ישנה יותר: בכדור הארץ, בירח ובמאדים יש זוגות רבים של מכתשים סמוכים, בני אותו גיל. הם נוצרו כנראה כשאסטרואיד והירח שלו פגעו בבת אחת. לפי המחקרים, לכ-10% עד 20% מהאסטרואידים יש "ירחונים" גדולים יחסית שמקיפים אותם.
תגלית קשורה באה מתמונות מכ"ם של אסטרואידים. טלסקופי רדיו גדולים משגרים אותות מכ"ם אל אסטרואידים שחולפים קרוב לכדור הארץ, וקולטים את ההד שחוזר מהם. כך מתקבלת תמונה מסוג שונה מתצלום רגיל. התוצאות הפתיעו את האסטרונומים. ב-1989 חלף ליד כדור הארץ האסטרואיד 4769 קסטליה, שגודלו כקילומטר על קילומטר וחצי.
באדיבות ויקיפדיה
תמונת מכ"ם מטושטשת שלו הראתה גוף בעל שתי אונות, בצורת משקולת, שמתהפך סביב עצמו. תמונות כאלה, יחד עם שיטות אחרות, מראות שיש אסטרואידים שאינם אלא גושים מחוברים בקשר רופף של כמה שברים גדולים. האסטרואידים ה"מורכבים" האלה נמצאים בהישג ידן של החלליות שלנו. זו הייתה חוויה מוזרה לאסטרונאוט כמעט חסר משקל לרחף בין הסלעים של אסטרואיד שבנוי כמו שני הרים מעוגלים, שרק נוגעים זה בזה! מאז צילמו חלליות מקרוב כמה "ערימות שברים" כאלה – למשל איטוקאווה, ריוגו ובנו – ואף הביאו מהן דגימות לכדור הארץ.
ייתכן שאסטרואידים מורכבים וירחים של אסטרואידים הם חלק מאותה תופעה. דמיינו אסטרואיד שפוגע בגוף אחר ומנפץ אותו בהתנגשות עצומה. עכשיו דמיינו אסטרואיד שחולף קרוב מדי לפלנטה, וכוחות הגאות שלה קורעים אותו. בשני המקרים, ערבוביה של שברים נעה במהירות החוצה. שברים סמוכים עשויים להתנגש זה בזה: חלקם עשויים להתחבר בזוגות וליצור גופים מורכבים בצורת משקולת, ואחרים עשויים להיכנס למסלול זה סביב זה. כך התגליות של ירחי אסטרואידים ושל צורות מורכבות, שנראות כלא קשורות, עשויות להיות שתיהן רמזים להיסטוריה האלימה של האסטרואידים.
→ הסעיף הקודם: 8.14 סקרים של אסטרואידים שחוצים את מסלול כדור הארץ | הסעיף הבא: 8.16 ההרכב של האסטרואידים ←