אסטרואידים ושביטים פגעו בכדור הארץ לאורך כל ההיסטוריה הגיאולוגית שלו. הפגיעות הקטנות ביותר קורות באופן קבוע, ואפילו הפכו לנושא של תוכנית טלוויזיה ("ציידי המטאוריטים"). פגיעות גדולות נדירות הרבה יותר, אבל הן עלולות להיות הרסניות לכדור הארץ. בעשורים האחרונים הבינו החוקרים כמה חשובות הפגיעות הקוסמיות האלה לביולוגיה ולהיסטוריה של הפלנטה שלנו. הידע הזה חלחל גם לתודעה הציבורית, דרך כתבות, תוכניות טלוויזיה וסרטים על "אסטרואידים רוצחים" ו"שביטים רוצחים". רוב המטאוריטים שפוגעים בקרקע הם בגודל של סנטימטרים בודדים, ולכל היותר כמה עשרות סנטימטרים. ה"רוצחים", לעומת זאת, הם גופים בין-פלנטריים בקוטר של קילומטר בערך או יותר – גדולים מספיק כדי לשבש את החקלאות ואת הציוויליזציה. פגיעה כזו עלולה להרוג רבע מבני האדם או יותר. האנרגיה שתשתחרר בה תהיה שקולה למאות אלפי מגה-טון של TNT – כמו מיליוני פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה. גופים בגודל קילומטר פוגעים בכדור הארץ בממוצע פעם בכמה מאות אלפי שנים (לפי ההערכות של היום, בערך פעם בחצי מיליון שנה) – פרק זמן ארוך כל כך, שאף פגיעה כזו לא התרחשה בהיסטוריה המתועדת.
לכל אסטרואיד או שביט שחולף קרוב למסלול כדור הארץ (גוף קרוב לכדור הארץ, NEO) יש סיכוי סביר לפגוע בכדור הארץ בסופו של דבר, בדרך כלל בתוך כמה מיליוני שנים. גם אם בהתחלה הוא לא נע במסלול שחוצה את מסלול כדור הארץ, הכבידה של הפלנטות האחרות יכולה לשנות את מסלולו, עד שהוא פוגע בכדור הארץ. אסטרואידים ושביטים חדשים מוזרמים כל הזמן אל מערכת השמש הפנימית מחגורת האסטרואידים ומענן אורט, כך שיש אספקה קבועה של גופים כאלה – אף שהיום יש מהם הרבה פחות מאשר בראשית מערכת השמש, בתקופת "ההפצצה הכבדה", כשגופים כאלה היו נפוצים הרבה יותר.
פעם במאה או מאתיים שנה בערך אפשר לצפות לפיצוץ בגודל של פצצת אטום או פצצת מימן, במקום כלשהו על פני כדור הארץ. כמובן שרוב הפיצוצים האלה יתרחשו מעל האוקיינוסים, ותהיה להם השפעה מזערית; מעל יבשה מיושבת זה עלול לקרות רק פעם ב-500 עד 1,000 שנה. שתי הדוגמאות האחרונות הן האירועים ברוסיה: בטונגוסקה ב-1908 ובצ'ליאבינסק ב-2013. פעם בכמאה מיליון שנה עלולה לקרות פגיעה גדולה מספיק כדי להשמיד את רוב המינים ו"לאפס את השעון האבולוציוני". פגיעה כזו אכן קרתה לפני 66 מיליון שנה, בסוף התקופה הגיאולוגית שנקראת מזוזואיקון. היא גרמה לשינויי אקלים זמניים, חמורים מספיק כדי להכחיד את הדינוזאורים, ואיתם כ-75% מהמינים שחיו אז.
בין שני סוגי הפגיעות האלה, בגודלם, נמצאים הגופים בקוטר של כקילומטר, שגורמים להרס עצום. גוף כזה עלול לשבש את החקלאות ולהרוג רבע מהאנושות, ולשחרר אנרגיה שקולה למיליוני פצצות אטום. (אגב, בכל העולם אין אפילו קרוב למספר כזה של פצצות). לפי ההערכות של האסטרונומים, פגיעה כזו מתרחשת פעם בכמה מאות אלפי שנים. האנרגיה של הפגיעה שסיימה את עידן המזוזואיקון הייתה קרובה יותר לזו של 100 מיליארד פצצות אטום! אסון כזה קורה רק פעם ב-100 או 200 מיליון שנה.
אי אפשר לחזות פגיעות גדולות. אפשר רק להעריך את השכיחות שלהן סטטיסטית, כממוצע על פני פרקי זמן עצומים. אנחנו מניחים שהפגיעות אקראיות, כי המסלולים של הגופים הבין-פלנטריים הם ברובם כאוטיים. אבל יש עדויות, לא ודאיות, לכך שפגיעות גדולות אולי לא אקראיות לגמרי. יש חוקרים שטענו שכמה סימנים לפגיעות גדולות – הכחדות המוניות, שינויים קיצוניים בגובה פני הים, ושכבות של חומר מטאוריטי – חוזרים בערך כל 30 עד 40 מיליון שנה, אולי בתזמון עם המעברים של מערכת השמש דרך האזורים הצפופים של שביל החלב. באזורים כאלה יש יותר כוכבים ועננים של גז, והכבידה שלהם עלולה לטלטל את ענן אורט ולשלוח יותר שביטים פנימה – ולכן קצב הפגיעות עולה. (ההשערה הזו עדיין שנויה במחלוקת).
פגיעות גדולות נדירות, אבל עבר זמן רב מאז הפגיעה הגדולה האחרונה בכדור הארץ. יש אולי סיכוי של 50% שבמהלך חייכם יגיע לכותרות עוד פיצוץ בגודל של טונגוסקה או צ'ליאבינסק. יש סיכוי גבוה לאסון בקנה מידה של מחוז או מדינה בתוך כמה מאות שנים, לאסון אזורי בתוך כמה אלפי שנים, ולפגיעה גדולה מספיק כדי לשים קץ לציוויליזציה בתוך מאה אלף עד מיליון השנים הבאות.
באדיבות NASA
איך עלינו להגיב לאיום? דרך אחת היא להמשיך בסקרים שממפים את המסלולים של כל הגופים שחוצים את מסלול כדור הארץ. בעשור הקרוב, במיוחד בעזרת טלסקופים חדשים לחיפוש, אמורה להיות לנו רשימה כמעט מלאה של הגופים הגדולים הקרובים לכדור הארץ. אחד הטלסקופים שממלאים את המשימה הזו הוא מצפה ורה רובין (שנקרא בעבר "טלסקופ הסקר הסינופטי הגדול", LSST), שהחל ב-2025 סקר של עשר שנים. כשיהיו לנו נתונים טובים יותר על המסלולים, נוכל לקבוע אילו גופים עלולים להיות במסלול התנגשות עם כדור הארץ. אם תהיה לנו התראה מספיק מוקדמת כדי להיערך, ייתכן שנוכל לשנות את המסלולים של הגופים האלה כך שלא יסכנו את כדור הארץ. לצערנו, בוויכוח הזה התערבבו מדע ופוליטיקה. אף שהסיכוי לפגיעה הרסנית קטן, כמה מומחים ממשרד ההגנה של ארצות הברית הציעו לפתח מערכת שתסיט או תפוצץ כל גוף שמתקרב, לפני שיפגע בכדור הארץ. אדוארד טלר, הידוע כ"אבי פצצת המימן", ואנשי "יוזמת ההגנה האסטרטגית" ("מלחמת הכוכבים"), קידמו רעיון של מערכת הגנה מאסטרואידים המבוססת על פצצות מימן. אבל אם לא נעשה זאת בזהירות רבה, פיצוץ של אסטרואיד קטן ייצור ענן של שברים, שיביא אל כדור הארץ אותה כמות של אנרגיה – רק מפוזרת על שטח גדול הרבה יותר של יבשה וים. המבקרים טענו גם שהרעיונות האלה הם רק ניסיון לשמור על התקציבים הצבאיים בעולם שאחרי המלחמה הקרה: ב-1996 אף ציינה סין את איום האסטרואידים כנימוק להמשך הניסויים הגרעיניים שלה.
במקום להשתמש בנשק גרעיני כדי להשמיד גוף גדול, הוצעו כמה דרכים בטוחות יותר. אם תהיה לנו התראה מוקדמת מספיק, שינוי קטן מאוד במהירות של הגוף במסלולו יגרום לו להחטיא את כדור הארץ לגמרי. את שינוי המהירות אפשר ליצור, למשל, בכמויות קטנות של חומר נפץ על פני האסטרואיד, כמו מנועי הדחיפה הקטנים שבעזרתם מכוונים חלליות. ב-2022 ערכה נאס"א ניסוי ראשון מסוגו: החללית DART (ניסוי ההסטה של אסטרואיד כפול) התנגשה בכוונה בדימורפוס, ירחון של האסטרואיד דידימוס, וקיצרה את זמן ההקפה שלו בכ-32 דקות. זו הייתה ההדגמה המעשית הראשונה של הסטת אסטרואיד. המדענים לומדים גם שתכונות פני השטח של אסטרואידים (למשל הצבע או הנקבוביות) משפיעות על המסלולים שלהם: פני השטח קולטים את אור השמש ופולטים חום, וזה דוחף את האסטרואיד דחיפה זעירה (אפקט יארקובסקי). לכן ייתכן שאפשר להסיט אסטרואיד מכדור הארץ פשוט בכך שצובעים אותו – אם יש לנו התראה מוקדמת מספיק. אחד הרעיונות המסקרנים ביותר הוא להיעזר בכבידה: להציב חללית כבדה מאוד ליד האסטרואיד, ולתת לכבידה שלה למשוך אותו בעדינות. השיטה נקראת "גרר כבידתי": החללית מרחפת ממש לצד האסטרואיד, בכיוון שאליו רוצים להסיט את מסלולו, ומושכת אותו לאט לשם.
אם חושבים בהיגיון, אין לקחת ברצינות רבה מדי את הרטוריקה המתלהמת ואת הסנסציות בתקשורת. אסטרטגיה פשוטה, בשלושה שלבים, יכולה להגן עלינו מאסון:
- סקרים קיימים ומתוכננים יגלו את כל האסטרואידים הגדולים שחוצים את מסלול כדור הארץ, ויאספו עליהם נתונים. הרוב המכריע שלהם לא יהיו בדרך ישירה אל כדור הארץ.
- לאסטרואידים שנראה שהם בדרך אלינו, נחשב בסימולציות ממוחשבות את המסלולים בדיוק רב יותר. גם הפעם, ברוב המקרים הם יחטיאו את כדור הארץ.
- ואם יתברר שגוף עומד לפגוע בכדור הארץ, יהיו לנו – בזכות הסקרים – כמה שנים להתכונן, להוציא את "התותחים הכבדים" (או לפחות את החלליות הכבדות ביותר), ואם צריך – להציל את הפלנטה.
הסיכוי לאירוע כזה בימי חיינו זעיר, ועם התראה ותכנון נכונים אפשר להתמודד עם הסיכון. אל תאבדו שינה בגלל האפשרות של פגיעה הרסנית מהחלל!
→ הסעיף הקודם: 8.20 אירוע טונגוסקה | הסעיף הבא: 8.22 הסתברות ופגיעות ←