באדיבות NASA
רוב הכוכבים קלים מהשמש, ולכן הם כולאים בתוכם את היסודות הכבדים שלהם ולוקחים אותם איתם לקבר. הם נעשים לגחלים מתקררות שנקראות ננסים לבנים, עם ליבות צפופות כל כך, שכפית מהחומר שלהן הייתה שוקלת בכדור הארץ כמו פיל גדול (כחמש טונות). החומר שלהם, העשיר בפחמן, מתגבש בהדרגה כמו יהלום; להקת פינק פלויד רמזה לננסים הלבנים בשיר "Shine On You Crazy Diamond" ("זרח, יהלום מטורף") מ-1975. בכוכבים בעלי מסה גדולה, יסודות כבדים כמו פחמן, ניאון, חמצן וצורן כלואים בשכבות, כמו קליפות בצל, וברזל במרכז.
למזלנו, כוכבים אחרים חולקים את אוצרותיהם עם שאר היקום. כמו ששרה ג'וני מיטשל עוד קודם לכן, בשיר "וודסטוק" (1970) – אנחנו עשויים מאבק כוכבים. אחרי 10 מיליארד שנים במצב יציב, השמש, כמו כל הכוכבים, תכלה בסופו של דבר את הדלק הגרעיני שלה. היא תהיה לא יציבה ותשיל שכבת גז שמכילה הליום ופחמן, כמו בועת עשן ענקית שנופחת לחלל. כוכבים מסיביים יותר מאבדים מסה רבה עוד יותר – הם "מורידים סוודרים כבדים" של גז אל התווך הבין-כוכבי. אובדן המסה המרשים ביותר מתרחש כשהכוכבים המסיביים מתים. בכוכבים מזדקנים, היסודות "מתעכלים" לאט: גרעינים בולעים נייטרונים בזה אחר זה, ומטפסים לאט במעלה הטבלה המחזורית. ובסוף חייהם של הכוכבים המסיביים, פיצוצים אדירים מחזיקים במפתח להמשך סיפורם של היסודות.
באדיבות Teach Astronomy
כשאי אפשר עוד להפיק אנרגיה מתגובות גרעיניות, האיזון בין הכבידה שמושכת פנימה לבין ההיתוך שדוחף החוצה מופר בפעם האחרונה. הרצפה נשמטת, והליבה של הכוכב המסיבי קורסת בנפילה חופשית כדורית. הקריסה יוצרת צפיפות אדירה ומשאירה ליבה של נייטרונים דחוסים (כוכב נייטרונים הוא מעין גרעין אטום ענקי), אם הליבה שנותרת שוקלת כ-1.4 עד 2–3 מסות שמש, או חור שחור, אם היא כבדה יותר. אבל בזמן הקריסה נדחס חומר רב מדי למקום צר, ורובו נהדף בחזרה החוצה בגל הלם כדורי, שמקבל דחיפה נוספת מהנייטרינים שנפלטים מהליבה. הגז הזה פוגש גז שעדיין נופל פנימה, וההתנגשות יוצרת מיד טמפרטורות של מיליארדי מעלות – מספיק כדי לפרוץ את "חומת הברזל". סופרנובה!
תוך שניות ממש, תגובות היתוך נפיצות ולכידה מהירה של נייטרונים יוצרות יסודות כבדים מברזל. היסודות האלה "גולשים" על גל ההדף ומתערבבים ב"דייסה" הדלילה של הגז שבין הכוכבים. במשך כמה ימים, כפי שראו טיכו ברהה, קפלר ותרבויות רבות לאורך ההיסטוריה, סופרנובה מאירה יותר מגלקסיה שלמה, ואם היא קרובה – אפשר לראות אותה אפילו באור יום.
באדיבות Teach Astronomy
אם תעצרו לחשוב על המקור שלכם, הוא מדהים כמו כל סיפור בדים שמספרים סביב המדורה. הגוף שלנו – הברזל שבדם, החמצן שבריאות, הסידן שבעצמות, והפחמן והחנקן שבחומר התורשתי – עשוי משרידיהם של דורות על דורות של כוכבים, שחיו ומתו לפני שכדור הארץ נולד. האטומים שבתכשיטים שאנחנו עונדים – זהב, כסף ופלטינה – הם שרידים נוצצים של סופרנובות ושל התנגשויות בין כוכבי נייטרונים, מלפני זמן רב.
השמש הגיעה מאוחר יחסית לסיפור הלידה והמוות של הכוכבים. הכוכבים הראשונים, שנוצרו כמה מאות מיליוני שנים אחרי המפץ הגדול, היו כדורים טהורים של מימן והליום. לא היו להם פלנטות, כי לא היה ממה לבנות אותן. במשך מיליארדי שנים יצרו הכוכבים יסודות כבדים בליבותיהם ופלטו אותם לחלל, שם הם נעשו לחלק מענני הגז שמהם נוצרו כוכבים חדשים. דורות של כוכבים העבירו את הגז הלאה, והעשירו אותו בהדרגה בצורן ובחמצן, שמהם נוצרים סלעים, ובפחמן, בחנקן ובחמצן, שמהם נוצרים חיים. כצורות חיים מבוססות פחמן, אנחנו "שואלים" את הפחמן שלנו מהעולם שסביבנו כשאנחנו גדלים ברחם, ונחזיר אותו כשנמות. אותו פחמן הוא חלק מתהלוכה קוסמית גדולה הרבה יותר של חיים ומוות של כוכבים. החיים הם באמת מסע מוזר ונפלא.
→ הסעיף הקודם: 13.15 כוכבים מפותחים | הסעיף הבא: 13.17 יצירת היסודות הכבדים ←