אריסטו קבע, מטעמים פילוסופיים, שהשמש היא כדור מושלם ונטול פגמים. אבל צופים קפדניים הבחינו שלפעמים נראים על השמש כתמים. אפשר לפעמים לראות את הכתמים הכהים האלה בעין בלתי מזוינת, כשהשמש נמוכה באופק או כשהיא מעומעמת בערפל או מבעד לזכוכית מפויחת (כיום משתמשים לשם כך רק במסנני שמש ייעודיים ובטוחים). (אזהרה: לעולם אל תפנו טלסקופ או משקפת לעבר השמש, כי האור המרוכז ישרוף את רשתית העין. גם מבט ישיר בשמש במשך שניות ספורות יפגע בעיניים). אחרים השתמשו בשיטה בטוחה יותר: הם הקרינו את אור השמש דרך חור קטן על דף נייר לבן, מוגן מאור צדדי. "מצלמת החריר" הפשוטה הזו יוצרת דמות מוגדלת של השמש, ומאפשרת לראות את הכתמים.

באדיבות SOHO (ESA/NASA)
יש היסטוריה עשירה של תצפיות בכתמי השמש מלפני המצאת הטלסקופ. האסטרונום הסיני גאן דה ציין כתמי שמש בקטלוג כוכבים שחיבר בשנת 364 לפנה"ס. האסטרונומים של החצר הקיסרית בסין צפו בכתמי השמש באופן שגרתי כבר בשנת 28 לפנה"ס. במערב, הראשון שהזכיר כתמי שמש היה תאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, בסביבות 300 לפנה"ס. גם בימי הביניים נעשו תצפיות שונות ונרשמו כתמי שמש, אבל לעיתים קרובות ייחסו אותם למעבר של פלנטות על פני השמש.
גלילאו חקר את כתמי השמש בטלסקופ שלו, ובשנת 1613 פרסם את מסקנתו: הם נמצאים על פני השמש, ונעים סביבה עם סיבוב השמש. אתם יכולים לחזור על התצפיות של גלילאו בעצמכם בעזרת טלסקופ קטן או משקפת, אם תקרינו את אור השמש על קיר או על דף נייר לבן וקשיח. (כדי לכוון את המכשיר לשמש בלי להביט בה, הסתכלו על הצל שלו: הצל קטן ביותר כשהמכשיר מכוון בדיוק לשמש). אבל גלילאו לא היה הראשון שהפנה טלסקופ אל כתמי השמש. קדמו לו תומס הריוט, יוהנס פבריציוס ואביו דויד, וכריסטוף שיינר. התצפיות הטלסקופיות המוקדמות האלה הפריכו באופן משכנע את אריסטו: השמש מסתובבת, היא משתנה, והיא אינה כדור מושלם. למרבה האירוניה, זמן קצר אחרי שהטלסקופ הקל על גילוי כתמי השמש, היו פחות כתמים לגלות! אדוארד מאונדר הבחין שבמחצית השנייה של המאה ה-17 כמעט לא נראו כתמי שמש. התקופה של פעילות כתמים נמוכה בין 1645 ל-1715 נקראת "מינימום מאונדר".
היום אנחנו יודעים שכתמי השמש הם אזורים על פני השמש שבהם השדה המגנטי חזק ומופרע, והם קרים יותר מסביבתם. כתם שמש נראה כהה כי הגז שלו, בטמפרטורה של 3,000 עד 4,500 קלווין, מקרין פחות אור מהגז שסביבו, שהטמפרטורה שלו כ-5,800 קלווין. התנועה של הגז ליד כתמי השמש אינה נשלטת על ידי כוחות אטמוספריים, כמו סופות בכדור הארץ. את הגז מניעים השדות המגנטיים ליד פני השמש. הגז מכיל חלקיקים טעונים חשמלית – יונים (אטומים או מולקולות טעונים) ואלקטרונים – שאינם יכולים לנוע בחופשיות בשדה מגנטי: הם חייבים לנוע בספירלה סביב קווי השדה ולזרום לאורכם, מקוטב מגנטי אחד לאחר, והם גוררים איתם את שאר הגז.
כתמי השמש הם רק חלק מרשת מסובכת של קווי שדה מגנטי, והם מסמנים את המקומות שבהם קווי השדה עולים דרך פני השמש. בדרך כלל הכתמים מופיעים בזוגות, ולעיתים הם מחוברים בבליטות (פרומיננסים): עננים ענקיים של גז, גדולים מכדור הארץ כולו, שאפשר לראות אותם בולטים מעל שפת השמש. כשקווי השדה "נקרעים" ומתחברים מחדש, משתחררת בבת אחת אנרגיה עצומה – אירוע שנקרא התלקחות שמש – ולעיתים החומר שהיה לכוד בבליטה נזרק לחלל, בהתפרצות שנקראת פליטת מסה עטרתית. אם החומר נזרק לכיוון כדור הארץ, הוא יכול ליצור תופעות מרשימות באטמוספירה, כמו זוהר קוטבי. החלקיקים האנרגטיים האלה יכולים גם לשבש תקשורת ולגרום לתקלות בלוויינים.

מספר כתמי השמש שנראים בכל רגע משתנה עם הזמן. מספר הכתמים עולה ויורד במחזור של כ-11 שנים, והשדה המגנטי של השמש משתנה במחזור של כ-22 שנים. בתקופה שנקראת שיא הפעילות (מקסימום סולארי) אפשר לראות עשרות ואף מאות כתמים בו-זמנית, ואילו בשפל הפעילות (מינימום סולארי) המספר יכול לרדת לכתמים בודדים, ולפעמים לאפס – והשמש מתחילה להידמות לכדור המושלם ונטול הפגמים של אריסטו. התיאוריה המודרנית של כתמי השמש נשענת על תצפיות מתחילת המאה ה-20 של ג'ורג' אלרי הייל, החלוץ שהקים את המצפים בהר וילסון ובהר פלומר שבקליפורניה. הייל השתמש בספקטרוגרף מיוחד כדי לראות את הפיצול של קווים ספקטרליים בכתמי השמש בגלל אפקט זימן – פיצול שמעיד על שדה מגנטי. הוא הראה שבכל מחזור כתמים של כ-11 שנים הקוטביות המגנטית של הכתמים מתהפכת, כך שהמחזור המגנטי המלא נמשך כ-22 שנים.
הפיזיקה המפורטת של מחזור כתמי השמש מסובכת ועדיין לא מובנת עד הסוף, אבל אפשר לתאר את המאפיינים הכלליים שלה. התיאוריה מתייחסת לשמש כאל דינמו – מכונה שהופכת אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית ומגנטית. לשמש יש שדה מגנטי דו-קוטבי, כמו לכדור הארץ, אבל בניגוד לכדור הארץ, היא מסתובבת סיבוב דיפרנציאלי: אזור קו המשווה שלה מסתובב מהר יותר מאזורי הקטבים. לכן השדה המגנטי "מתלפף" סביב השמש עם הזמן, ובשלב מסוים קווי השדה מתחילים לחצות זה את זה ולהסתבך, וכתוצאה מכך השדה מבטל את עצמו. קווי שדה מגנטי נמצאים במתיחות, כמו גומיות. אחר כך הפלזמה של השמש יוצרת מחדש "זרע" קטן של שדה מגנטי, שגדל, והתהליך חוזר על עצמו. למה התהליך הכאוטי הזה מוביל להיפוך קוטביות סדיר כל כך – עדיין לא ידוע. הכוכב הקרוב ביותר שלנו עדיין מציב בפנינו חידות לפתור.
→ הסעיף הקודם: 11.18 הכרומוספירה והקורונה | הסעיף הבא: 11.20 מחזור השמש ←

