האלכימיה הייתה אמנות ההתמרה העתיקה, שקדמה לכימיה. בלב האלכימיה עמד החלום להפוך מתכת פשוטה כמו עופרת למתכת יקרה כמו זהב. החלום לא נראה מופרך: שתי המתכות כבדות, רכות וניתנות לריקוע, ובמצבן הטבעי מראן עמום. האלכימיה הייתה מדע בחיתוליו, ולא מדע מזויף, והדימויים שלה חלחלו לתרבות הפופולרית – לאחרונה בסדרת הספרים והסרטים המצליחה "הארי פוטר". האלכימיה מופיעה בשמות של שניים מהספרים, בסמליות של שמות דמויות רבות, ובדמותו של מנהל הוגוורטס, אלבוס דמבלדור, שמתואר כאלכימאי נודע וכשותפו של ניקולא פלאמל – אדם אמיתי מהמאה ה-14, שהמסורת מייחסת לו עיסוק באלכימיה. בספרות, האלכימיה משמשת כמטפורה לכוח הגואל של שינוי וזיכוך.
אבל במציאות, האלכימיה נועדה להיכשל. מהותו של יסוד טמונה בגרעין האטום, והמבצר הזה אינו מושפע מהכימיה, שפועלת רק על מעטפת האלקטרונים החיצונית. האלכימאים היו צריכים רק להביט בכוכבים כדי למצוא את "אבן החכמים" שלהם: כל כוכב עוסק בהתמרת יסודות. הכוכבים הם כדורי גז ענקיים שהכבידה מחזיקה יחד, ולכן הצפיפות והטמפרטורה בהם עולות בהתמדה ככל שמתקרבים למרכז. בפנים השמש, שבו הטמפרטורה עולה על 10 מיליון מעלות, מימן הופך להליום בתהליך ההיתוך הגרעיני – מיזוג של גרעיני אטומים ליסודות כבדים יותר. לפרוטונים שבגרעין יש מטען חשמלי חיובי, ולכן הם דוחים זה את זה, כמו קטבים זהים של מגנטים זעירים. דרושה טמפרטורה אדירה כדי לאלץ אותם להתמזג.

באדיבות ויקיפדיה
האנרגיה מההיתוך היא ששומרת על הכוכב "מנופח". בכל נקודה בכוכב, הכבידה שמושכת פנימה מאוזנת בלחץ – של הגז החם ושל הקרינה – שדוחף החוצה. כוכבים אינם מתנפחים בלי שליטה כמו פצצות: ההיתוך בהם יציב ומדוד. האנרגיה שמשתחררת בתגובות הגרעיניות מגיעה אלינו כאור השמש. מכשירי ההיתוך המתקדמים ביותר בכדור הארץ מצליחים להחזיק פלזמה בוערת דקות ספורות, ועדיין מפיקים פחות אנרגיה ממה שהם צורכים; השמש עושה זאת ללא הפסקה ובלי מאמץ. בכל שנייה היא ממירה כ-600 מיליון טונות של מימן להליום, ובתהליך כ-4 מיליון טונות של מסה – כמו עשרות אוניות תענוגות – הופכים לאנרגיה. כך היא תמשיך עוד כחמישה מיליארד שנים.
כוכב טיפוסי כמו השמש מבלה את רוב חייו בהיתוך מימן להליום. כשהמימן בליבה אוזל, הכוכב מאבד את הלחץ שתמך בו, והליבה שלו קורסת. הדחיסה נמשכת עד שדלק גרעיני חדש ניצת ויוצר שיווי משקל חדש, בטמפרטורה גבוהה יותר. ההיתוך הוא תהליך "לא טבעי": הוא כופה על גרעיני אטומים, שדוחים זה את זה בעוצמה חשמלית, להתמזג. בגרעין הליום יש שני פרוטונים, ולכן המטען החשמלי החיובי שלו גדול משל גרעין המימן, שיש בו פרוטון אחד בלבד. כדי שגרעיני הליום יתמזגו, דרושה טמפרטורה גבוהה הרבה יותר – כ-100 מיליון מעלות.
השלב הבא הוא המפתח לחיים, והוא דורש מזל ומיומנות של להטוטן. שני גרעיני הליום מתמזגים לגרעין בריליום, אבל הבריליום אינו יציב, והוא מתפרק בשבריר זעיר של שנייה. זה כמו לנסות לבנות מגדל מקוביות, כשהקובייה שבידיים מתפוררת לאבק לפני שמספיקים להניח עליה עוד אחת. מדי פעם גרעין בריליום שורד, ואם רמות האנרגיה מתאימות בדיוק, מצטרף אליו גרעין הליום שלישי – ונולד פחמן. ההיתוך הדו-שלבי הזה מסובך כל כך, שהוא יוצר "צוואר בקבוק", ולכן יש ביקום פי 300 פחות פחמן מהליום.
עכשיו זה נעשה מעניין. כמו וילי וונקה שמכין ממתקים קוסמיים, מפעל היסודות הקוסמי ממשיך לבנות יסודות כבדים יותר. מוסיפים גרעין מימן – והמספר האטומי גדל באחד; מוסיפים גרעין הליום – והוא גדל בשניים. בכוכבים כמו השמש התגובות נעצרות בפחמן ובחמצן, כי כוכבים קטנים אינם מתחממים מספיק כדי שגרעיני פחמן יתמזגו. אבל בכוכבים מסיביים יותר, כשמוסיפים פרוטון לפחמן הוא נעשה לחנקן, ועם פרוטון נוסף נוצר חמצן. כשהמפעל מתחמם, הקצב מתגבר: הליום מתמזג עם חמצן ויוצר ניאון, והליום מתמזג עם ניאון ויוצר מגנזיום. לבסוף, בטמפרטורה מדהימה של כשלושה מיליארד מעלות, נוצר מצורן ניקל, שמתפרק מהר לברזל – היסוד שגרעינו יציב מכולם. זו תחנת הסוף.
בכוכבים מסיביים, יצירת היסודות הכבדים היא קרשנדו – התגברות שהולכת ומאיצה. הפיכת המימן להליום נמשכת כעשרה מיליון שנים, יצירת הפחמן – כחצי מיליון שנים, ויצירת הניאון – 600 שנים בלבד. הצורן מתמזג לברזל בפחות מיום. דמיינו נסיעה ברכבת הרים שמאיצה ומסתחררת בספירלה הולכת וצרה, עד שאתם נזרקים בתחתית, מסוחררים וחסרי נשימה.
יצירת היסודות עד הברזל משחררת אנרגיה גרעינית, כי בכל שלב נוצר גרעין שקשור חזק יותר. מעבר לברזל המצב מתהפך: הגרעינים הכבדים יותר קשורים פחות חזק, ולכן יצירתם צורכת אנרגיה, והכבדים ביותר, כמו אורניום, אפילו מתפרקים מעצמם בתהליך שנקרא ביקוע. כיוון שיצירת יסודות שמעבר לברזל עולה באנרגיה, הכוכבים "יושבים בשקט ושומרים את הקלפים קרוב לחזה". כוכבים בעלי מסה קטנה נשארים בסוף עם ליבה של פחמן וחמצן. לכוכבים בעלי מסה גדולה יש ליבת ברזל – לא ברזל מוצק כמו של כדור הריסה, אלא גז צפוף ומוזר בטמפרטורה של מיליארדי מעלות.
→ הסעיף הקודם: 13.10 צבירי כוכבים צעירים | הסעיף הבא: 13.12 כוכבי הסדרה הראשית ←

